למרות שיצירותיה הוצגו בכל רחבי אירופה ואף הוצגו בגלריה הנשיאותית בטוניס, לא ויתרה הציירת אניטה ארבע על מתן שיעורי ציור בהתנדבות כתרומה לקהילה; אחרי 20 שנה היא סוגרת את הסטודיו ומחפשת אתגרים חדשים באמנות.
לא רבים הם האמנים אשר זוכים להערכה בינלאומית ברחבי העולם. אניטה ארבע, שגדלה בנתניה ועוסקת במקצוע ובאהבתה לציור מאז שהיא זוכרת את עצמה, נמנית עם המעטים שקיבלו את החותמת לכישרונם מכל מי שפגשה – אפילו משועי עולם.
יצירותיה לא רק שהוצגו בעשרות תערוכות בינלאומיות ברחבי העולם, אלא גם עוררו עניין בקרב נשיאים ומלכים – כשהוזמנה באופן אישי על-ידי ממשלת טוניס כדי להציג תערוכה מלאה. עבור אניטה, הציור הוא לא רק אמנות ותערוכות, אלא דרך חיים של ממש, ולאורך השנים היא נעזרה בכישרונה יוצא הדופן בכדי לסייע לאנשים רבים.
לאחרונה, החליטה אניטה לסגור את הסטודיו שהפעילה בנתניה מזה עשרים שנה. זו לא הייתה החלטה פשוטה עבורה. רבים האנשים שהצטערו על כך, אך היא הבינה שאחרי שנים של נתינה מצידה למען הקהילה היא זקוקה להתאווררות קלה. "הסטודיו פעל בעיר במשך שני עשורים ועברו בו המון אנשים" מספרת אניטה: "את חלקם לימדתי בתשלום, אבל למי שלא יכול היה לשלם תמיד שמחתי להעניק וללמד בהתנדבות. עבדתי עם ילדים מכל גווני החברה, עם פגועי נפש ועם אנשים בעלי מוגבלויות, ואני שמחה שבזכות האמנות והציור הצלחנו ביחד להרים אותם ולהביא אותם לחיים טובים יותר".
הסטודיו הגיע בשלב מאוחר יותר בקריירה שלך. מתי את התחלת לצייר?
"אצלי הציור היה חלק ממני ומחיי מאז שהייתי ילדה קטנה. אז, בימי הילדות, לא היו חוגים ולא מתנ"סים ולא הייתה שום דרך עבורי להבין שקיים בי הכישרון הזה. לא היה מישהו שיכוון אותי וידריך אותי והייתי בטוחה שכולם יודעים לצייר ושאני לא מיוחדת בזה. הייתי מציירת על כל דבר. על קרטונים, בחול. תמיד הייתי מציירת ואף פעם לא היית תופס אותי עושה משהו אחר. רק לאחר מכן, בשנות הצבא, הבנתי שאני כישרונית בזה ושבנוסף לחמשת החושים, יש לי את האמנות שהיא כמו החוש השישי".
באיזה שלב הבנת בחייך הבנת שיש לך את הכישרון הייחודי הזה?
"כשהייתי בצבא הגעתי באחד מהימים לבית יוחנן בנתניה. היו שם סדנאות וחוגי ציור. בתור חיילת עמדתי בחוץ והצצתי פנימה. המנהל בבית יוחנן ראה אותי ושאל למה אני מסתכלת ולא משתתפת. אמרתי לו שאין לי כסף לשלם והוא אמר לי שחיילים יכולים ללמוד בחינם. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם הממסד כאמנית ושהכרתי את צבעי השמן והקנבס. התחלתי לצייר על הבד והייתי מופתעת באיזו קלילות יוצאים לי הציורים. מבחינתי זה היה קסם ממש, כי לפני זה הייתי מציירת רק בעיפרון. שם, עם הצבעים והבדים, הכול נעשה פתאום הרבה יותר מעניין. מאז הבנתי שהשמיים הם הגבול באמנות".
מספרים שתוך פרק זמן קצר כבר העמדת תערוכה. עד כמה זה נכון או שזה סיפור אורבני מקומי?
"סיפור נכון. כחצי שנה מהיום בו החזקתי לראשונה מכחול וציירתי על קנבס, הצגתי את התערוכה הראשונה שלי. המנהל של בית יוחנן אישר לי. כחיילת שילבתי. עבדתי על התערוכה בשעות מטורפות. היה לי כיף מאוד להוציא את האמנות החוצה אל העולם".
כשאת אומרת לעולם, את מתכוונת ממש לכל העולם. הגעת עד לנשיא טוניס. איך זה קרה?
"התחלתי להציג בכל מיני תערוכות בכל אירופה, השתתפתי בתחרויות וזכיתי בפרסים. התערוכה בטוניס התחילה בכלל עם מותה של סבתי. כשהיא נפטרה, הרגשתי שחלק מאוד גדול מהמורשת של משפחתי הלך איפה שהוא לאיבוד. כל הסיפורים והשירים שלה, המטעמים, הריחות, הצלילים, הצבעים, ההווי וכל המסורת שהיו לי אצל סבתא. אז החלטתי להנציח את המסורת הזאת למען ילדיי והדורות הצעירים במשפחה. התחלתי לצייר סדרת ציורים של מסע שורשים לטוניס. לא הייתי עד אז בטוניס וציירתי הכול מהדמיון. לא חשבתי לעשות משהו עם הציורים האלה שהיו מיועדים בעיקר למגירה".
אז איך בכל זאת העניין התגלגל?
"באותן שנים הייתה לי סוכנת מאנגליה ובימים שציירתי את סדרת הציורים הזאת היא הגיעה אליי וראתה אותם. אמרתי לה שמדובר בציורים בהשראת השורשים בטוניס. לאחר מספר ימים היא הייתה באחת משגרירויות טוניס באסיה, וסיפרה להם שם עליי. הם מאוד התלהבו והיא התקשרה אליי ואמרה לי שהם מציעים לי להגיע לטוניס בהזמנת הנשיא ולהציג תערוכה עם הציורים. בהתחלה מאוד כעסתי עליה. אמרתי לה שהציורים האלה הם משהו אישי ולא קלטתי את גודל המעמד. היא הצליחה לשכנע אותי בסופו של דבר ונסעתי עם הציורים לטוניס. זאת אמנם מדינה שלא היו לנו איתה קשרים דיפלומטיים, אך האנשים קיבלו אותי שם בכבוד מלכים. היה לי נהג צמוד, שיכנו אותי בסוויטה ועשו מסיבת עיתונאים בינלאומית כדי להציג אותי. זה היה בדיוק ביום העצמאות שלהם והם הציגו את התערוכה בגלריה הנשיאותית והפגישו אותי עם כל צמרת ההנהגה שם, כולל הנשיא שהעניק לי שני ספרי אמנות ובחר ציור אחד מהתערוכה שנשאר אצלו. לאחר מכן חזרתי לארץ והתערוכה הוצגה כאן בהרבה מוזיאונים ותערוכות".
זכית להכרה בינלאומית ובכל זאת התעקשת לפתוח סטודיו בו גם לימדת בנתניה. למה?
"בגלל שעבורי כילדה לא היה מקום ללמוד בו, החלטתי להפעיל סטודיו שיהווה האכסניה עבור כל שוחרי האמנות וכל מי שרוצה לצייר. כך אכן היה. אלה שיכלו לשלם עבור השיעורים שילמו. אלה שלא, לימדתי אותם בהתנדבות. בשלב מסוים הקמתי את העמותה לקידום האמנות במסגרתה לימדתי ללא תשלום. בנוסף, יזמתי והשתתפתי בפרויקטים רבים – ביחד עם ילדי מתנ"סים שבמסגרתם היינו משקמים מבנים בעזרת אמנות וציור. תמיד האמנתי שצריך לעשות למען הקהילה וזאת הייתה הדרך עבורי לסייע".
למה היית ממליצה לילדים ללמוד אמנות וציור?
"אני חושבת שאנשים מתנהלים הרבה פעמים בהתאם לרמת הביטחון שלהם. יש ילדים רבים, שמסיבות שונות הביטחון שלהם לא גבוה. במקרים אחרים יש מי שאפילו מורידים להם אותו עוד יותר. עבור ילדים, המקום בו הם יכולים לחזק את הביטחון שלהם, הוא להבין מהו הכישרון שלהם. מבחינתי, כל אחד יכול לצייר מכיוון שבאמנות ובציור לא קיימים חוקים. הכול חוקי וזו דרך מצוינת ללמוד ולבטא את "האני" הפנימי שבך. לכן, אם יש לילד את הסבלנות והרצון ללמוד אצלי בסטודיו ויש לו את הנכונות, השמיים הם הגבול. ילד שנחשב קודם לחלש או בעייתי, פתאום מרים תערוכה עם הציורים שלו ומסתכלים עליו בצורה אחרת. זה מרים לו את הביטחון ומוציא אותו לדרך חדשה וטובה".
צילומים באדיבות אניטה ארבע