בזמן שכל הליגות באירופה בפגרה, הליגה האנגלית בחגיגת הכדורגל המושכת אלפי ישראליים לאי הבריטי ◆ שליח השבוע בנתניה היה בשלושה משחקים וחזר עם יומן מסע.
ארסנל פולהאם
הגענו לאזור אצטדיון "אמירויות", בשעה 13.30, בעוד שעה וחצי יחל המשחק בין ארסנל המארחת לבין פולהאם. המונים ברחובות שבסמוך לאצטדיון. הקור האנגלי ואווירת החג פינו מקום לכדורגל. האלפים מתחילים להנות הרבה לפני השריקה הראשונה. דוכני האוכל והבירה חגגו… מאות שוטרים וסדרנים שומרים על הסדר והם נראו מחוסרי עבודה. האווירה מסביב ל"אמירויות" מזכירה ביקור במוזיאון. משפחות מגיעות יחדיו לבילוי. כמעט כולם עם פריט לבוש של הקבוצה האהודה. צעיפים, או חולצות, או מעילים של "תותחנים", הכינוי של ארסנל. בהמשך גילינו עד כמה הוא נכון. בשעה 14.30 נכנסנו לאצטדיון שנבנה בשנת 2006 ומכיל כ-61,000 מקומות ומזכיר בנקיונו בית מרקחת. אגב, זהו האצטדיון השני בגודלו באנגליה. מבט קצר לעבר היציעים גילה לנו שרוב הקהל עדיין בחוץ. שאלתי את עצמי, האם בחצי השעה שנותרה עד השריקה האצטדיון הריק יתמלא? מיותר לציין שכעשר דקות לפני השריקה הראשונה היו באצטדיון 60,260 צופים. במשחק עצמו, "דרבי" לונדוני בין ארסנל לפולהאם קיבלנו הצגה ובסיום 1:4 ל"תותחנים", לאחר 0:2 לארסנל, פולהאם כבשה וכשנראה היה שהיא בדרך לשוויון, ארסנל הפגיזה וסגרה עניין. עם השריקה לסיום הבנו טוב יותר את הכינוי שלהם. אכן "תותחנים". ביציאה כמו בכניסה, הכל מסודר, האלפים זורמים החוצה, עוברים דרך דוכני אוכל ושתייה הפזורים בשטח.
צ'לסי – סאותהמפטון
חגיגת הכדורגל האנגלי נמשכת.אנו בדרך ל"דרבי" לונדוני נוסף. צ'לסי מארחת את סאותהמפטון.הגענו לאזור הרבה לפני השריקה הראשונה והחלטנו להשתתף בחגיגת האוהדים. בכניסה ל"פאב" של אוהדי צ'לסי התבקשנו להציג את הכרטיסים, לפני משחקים אפשר להיכנס לשם רק עם יש לך כרטיס למשחק והוא ליציע של צ'לסי.על מים ומשקאות אחרים לא שמעו שם,בירה ועוד בירה ועוד בירה… אז מה הפלא שגם השירותים היו עמוסים… מרחק הליכה של כמה דקות מהפאב והנה האצטדיון הביתי של צלס'י "סטמפורד ברידג' המכיל כ-42,000 מושבים והוא הרביעי בגודלו באנגליה. בדרך פגשנו "ספסרים" שהתענינו אם יש לנו כרטיסים, הם הציעו כרטיס ב-250 ליש"ט. הקופות סגורות ושלט ענק מודיע "סולד אאוט". 45 דקות לפני השריקה, באצטדיון שליטה מוחלטת של אוהדי סאותהמפטון שישבו אחרי השער. הם הגיעו מוקדם ונתנו תצוגת עידוד. אוהדי צ'לסי עדיין בחוץ. 5 דקות לפני המשחק החל מופע זיקוקים לכבוד השנה החדשה, הקהל מריע ואז עולים השחקנים לכר הדשא. אוהדי סאותהמפטון מרעישים, מכניסים את אוהדי צ'לסי לפעולה. נהנתי יותר מאוהדי הקבוצה האורחת שהיו פעילים יותר. על הדשא 0:0, משחק ללא שערים הוא בדרך כלל מאכזב, לשם מה התכנסנו? לא הפעם, המשחק שטף ובקצב מטורף, היו רגעים שנראה היה שהמגרש קטן מדי עבור חלק מהשחקנים המשלבים יכולת אתלטית וכישרון לכדורגל, עם קצב ומהירות לאורך כל המשחק. המשחק היה מעניין ותיקו 3:3 היה משקף יותר את הארועים בשדה. מי שאחראים לכך שלא נכבשו שערים הם שוערי שתי הקבוצות שנתנו תצוגת שוערות מושלמת. אי אפשר בלי לציין את משטח הדשא שנראה כמו שטיח ירוק. בנוסף לכל ההשקעה במשטח הוא אף מקבל טיפול מיוחד לפני, במחצית ואחרי המשחק כשלפחות 10 עובדים עם קלשונים ישרו את הבורות וקרעי הדשא על המשטח עליו משחקים כדורגלנים ששווים מליוני ליש"ט. באנגליה הנחשבת למולדת הכדורגל המשחק הזה הוא דת וכל ההתייסות למשחק המשלהב הזה הופכת את הביקור בכל אצטדיון לחוויה.
מנצסטר סיטי ליברפול
הקרב הגדול שנערך ברחבי מנצ'סטר היה על כרטיס למשחק בין מנצ'סטר סיטי לליברפול. מחוץ לאצטדיון "איתיחד", נמכרו כרטיסים ב-700 ליש"ט ויותר. 55,000 מושבים באצטדיון השני בגודלו באנגליה. מנצ'סטר סיטי היא הקבוצה העשירה ביותר בעולם ומה הפלא? הקבוצה בבעלות קבוצת משקיעים מאבו דאבי, כן, אלה שמחפשים מים ויוצא להם נפט… במשחק עצמו קיבלנו הצגה של ממש. ליברפול המוליכה הגיעה ל"איתיחד" עם 7 נקודות יתרון על סיטי השנייה, הם חיפשו לעבור את המשחק הזה בשלום. מנגד, פפ גווארדיולה וחניכיו ידעו היטב שהפסד פירושו פער של 10 מליברפול בעוד ניצחון יקטין את הפער ל-4. משחק על שש נקודות. מיותר לציין את האווירה באצטדיון ובמיוחד לאחר שליברפול הישוותה ל 1:1. הקהל של סיטי דחף ודחף ואז תזוזה בסולם ריכטר, השער השני של הסיטי גרם לרעידת אדמה קלה בסיומה סיטי נשארה בחיים עם 1:2 והפער צומצם ל-4 נקודות והמאבק על האליפות ב"פרמייר ליג" פתוח לחלוטין. אוהדי סיטי חזרו לפאבים להמשיך את חגיגת הבירה שהחלה שעתיים לפני ונמשכה עד השעות הקטנות של הלילה.
לסיכום טעם של עוד
גם בישראל הכדורגל הוא ענף הספורט הפפולרי ביותר. זו הסיבה שתעשיית הנסיעות למשחקי כדורוגל בכל רחבי אירופה הולכת וגדלה. ישראלים רבים מגיעים לאי הבריטי בכל שנה ובעיקר בתקופת מחזורי סוף השנה במהלכה כמעט כל יום יש משחק, בעוד בשאר הליגות באירופה יוצאים לפגרת החג. מסתבר שהישראלים מוכנים לשלם הרבה כסף כדי להשתתף בחוויה הזו. גם למגזר הערבי נוכחות בולטת. אנגליה, מולדת הכדורגל הפכה את המשחק הזה לתרבות של ממש. כל ההתיחסות למשחק הזה מעוררת כבוד. אינני מתכוון לרדת על הכדורגל שלנו אך לדעתי, כדי שהכדורגל שלנו עם ועל מגבלותיו יצמצם רווחים עלינו קודם לשנות את ההתייסות למשחק הזה. להבין שמדובר בהצגה וכי כולם באים לעבוד בשביל הקהל ועושים הכל כדי לרצות אותו. מנגד, האוהדים מבינים כי מדובר בספורט ובהצגה וכי הפסד ויהיה כואב ככל שיהיה אינו טרגדיה וגם כשפולהאם הובסה 1:4 על ידי ארסנל, אוהדיה המאוכזבים הודו לשחקנים במחיאות כפיים. הבנתם? הובסו בדרבי והקהל כאילו אמר: לא נורא ממשיכים הלאה. זו תרבות ספורט. כמו כן, ברצוני להדגיש עד כמה אנו צריכים לכבד שחקנים ישראליים המשתלבים באנגליה ועושים את המעבר הכמעט בלתי אפשרי הזה. אי אפשר בלי להזכיר כמה שעשו חיל באי הבריטי. אבי כהן ז"ל, רוני רוזנטל, אייל ברקוביץ, יוסי בניון וכיום תומר חמד ואחרים. כשישבתי ב"סטמפורד ברידג" חשבתי ובגאווה שלפני כמה שנים מאמן ישראלי ניצח על התזמורת הזו ועמד בראשה, אברהם גרנט, לא יודע מתי ואם בכלל מאמן ישראלי יאמן קבוצה בסדר גודל הזה. מותר לנו להעריך ולכבד.
