ראיון מורחב עם אנה עייש – אמנית אבסטרקט

0 0

ספרי קצת על עצמך, איפה נולדת וגדלת

נולדתי בקישינב, בירת מולדובה לאמא רופאת שיניים, אבא מהנדס מחשבים ויש לי אח קטן. כולנו עלינו לארץ בשנת 1989, כשהייתי בת 17. כילדה עניתי על כל הסטיגמות של ילדות ברוסיה. הייתי ילדה מנומסת, חרוצה, רצינית בלימודים, קוראת ספרים אל תוך הלילה, מנגנת בפסנתר (אלא מה?) ועושה כל מה שאפשר כדי לגרום לאמא ואבא להרגיש שהם גאים בי.

במקביל להיותי ילדה שהולכת לפי החוקים ועומדת בכל הדרישות, היתה בתוכי עוד ילדה שאהבה ליצור ולצייר. הייתי ילדה מלאת אהבה לצבע, אסתטיקה ויופי ואני מאמינה שממנה גדלתי והפכתי להיות עם הטייטל – אנה הציירת.

כשעלינו לארץ והגענו לנתניה, הצטרפנו למשפחה המורחבת של אמא שלי. שמונה דודים ודודות שלי עלו לארץ בשנת 1972 והחליטו כולם להתגורר בנתניה. וכשאנחנו הגענו הם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות כך שהקליטה בעיר היתה מוצלחת ומהירה עבורינו.

שלושה חודשים אחרי שעליתי ארצה התקבלתי כעתודאית (את הבגרות סיימתי ברוסיה) ללימודי מזרח אסיה ועבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים. נישאתי לבן זוגי, אישי וחברי הטוב יעקוב עייש, עולה מצרפת, שגם הוריו שהו בנתניה בחופשות ובחגים. כך שגם עבורו העיר נתניה היא בית.

כיום, יעקב ואני חוגגים נשואים 28 שנות נישואין ויש לנו שני ילדים בוגרים, נתנאל ושקד.

נתניה שלובה בכל תחנות חיי

מי שמכיר אותי טוב יותר שחלק גדול של מהציורים שלי מוקדש לנושא המעברים ולתחנות השונות בחיי וכן חלק גדול של ציוריי נוצר בהשראת העיר על חופיה היפהפיים והפנים החמות של תושבי העיר.

כאמור, לחיות בנתניה תמיד היה איזה חלום אותו חלמתי מגיל צעיר, להיות קרובה לים, להיות מוקפת מפחה וחברים. החלום התגשם עם העלייה לארץ.

אמא שלי פתחה קליניקה לרפואת שיניים ואבא מצא עבודה במרכז מיחשוב של בנק גדול בתל אביב. למרות שכל בוקר נאלץ לקום מוקדם לעבודה ולהיות על הכבישים, הוא לא היה מוכן לעבור דירה.

לאחר החתונה, בעלי ואני קנינו את ביתנו הראשון ברחוב שד' חן במרכז נתניה. הייתה זו דירה זעירה אבל מלאת חן ברחוב מדהים במרחק דקות הליכה מהים, מגן השושנים וממרכז העיר.

במקביל התקבלתי לעבודה באגף הרווחה של עיריית נתניה והכרתי אנשים מדהימים! בהמשך, התרחבנו ועברנו לגור בקרית השרון- שכונה מזרחית חדשה המאופיינת בהרבה משפחות צעירות עם ילדים.

ולבסוף, לפני כעשור, עברנו לגור בשכונת עיר ימים היפהפייה וכאן ביתי האהוב. גם הוריי, אחי ובני משפחתו גרים בשכונה איתי.

איך הגיבה הסביבה כשאמרת שאת רוצה להפוך לאמנית אבסטרקט

תמיד אהבתי לצייר ותמיד ציירתי כתחביב. ב-2009 התחלתי לצייר בסטודיו של הציירת הישראלית גם היא תושבת העיר, נירה בן חור ומאז לא הפסקתי. אני אוטודידקטית בכל מובן המילה, אין לי השכלה פורמלית בציור וכל ציור נעשה מתוך רגש.

הציורים שלי הם החלונות לנפש שלי (מטאפורה שחוקה אבל מדוייקת שעבדה בשביל טובים ורבים לפניי). בציורים אני מביאה לידי ביטוי את כל מה שאני לא יכולה לבטא במילים.

הרבה פעמים שאלו אותי למה ציור? למה צורות אמורפיות ולא נוף או אנשים? או במילים אחרות למה בחרתי לצייר בסגנון מופשט (אבסטרקט) ולמה אני לא מציירת ריאליסטי? והתשובה שלי היא תמיד – איזון בין שני העולמות בהם אני חיה.

בחיים אני ריאליסטית. זוכרים שאמרתי שלגדול בבית יהודי רוסי זה מחייב?  זה אומר לאמץ ולהפנים מגיל קטן מאוד מסרים שמלווים אותי כל חיי- לעבוד קשה, לדרוש מעצמי, לא לוותר, לקבוע מטרות ולהשיגן, לא להתפנק, ולפעמים גם להיות קונפורמית ולעשות את מה שמצופה ממני.

וכך, לפי הספר,כל בוקר אני קמה לעבודה המסודרת שלי בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, נושאת באמתחתי שני תארים טיפוליים (תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בייעוץ חינוכי) ועושה הכול ברצינות, בסיפוק ולשביעות רצון הסובבים אותי.

אבל בתוך השגרה הזו מפעמת בי היצירה, וכשהיא מתפרצת, זה צונאמי של אי שקט בלתי ניתן לעצירה. או יותר מדויק, אינני מצליחה לעצור את עצמי. וכך, אחרי הצהריים… אני מציירת בסגנון שאין בו חוקיות, בסגנון שאין בו כללים ובעיקר אין בו נכון או לא נכון כמו ברפואה.

הקורונה – הכניסה את כולנו לסגר ו"כיבתה" לכולנו את המצב רוח. איך מצליחים לצייר וליצור במצב כזה?

הקורונה הייתה תקופה מורכבת גם עבורי. מצד אחד נחשפתי בכל יום במסגרת העבודה שלי לסיפורי הרופאים על ההתמודדות עם הוירוס החדש והלא נודע הזה. העומס והמתח הרגשי היו גדולים מנשוא. ומאידך, נפל לי האסימון שהחיים קצרים והם לא מישור.

הדבר דרבן אותי לממש את החלומות הכי כמוסים שלי ולהוציא לאור את האמנות שלי ולתת במה לציורים שלי באמצעות אתר אינטרנט שנקרא anna’s signature.

בזמן הסגרים ציירתי וציירתי, ציורים מלאי צבע ואופטימיות כדי לרומם את מצב הרוח שלי ולנסות לעודד ואפילו בקצת על מצב רוחם של אחרים.

 ספרי לנו על אירוע מיוחד שבעקבותיו ציירת ציור

ללא ספק, היה זה השחרור של גלעד שליט מהשבי. אחד מרגעי השיא שלי ואחד הציורים הכי אופטימיים וצבעוניים שציירתי.

ברגע ששמעתי שגלעד חוזר הביתה, פתחתי את קן הציור ומיקמתי אותו באמצע הסלון ופשוט התחלתי לזרוק צבעים עזים על הקנבס עם דמעות של שמחה והתרגשות מטורפת.

אירוע נוסף שקרה לא מזמן ונתן לי המון השראה ומעוף היה הסכם הנורמליזציה עם מדינות ערב, הסכמי אברהם. ההתרגשות שמשהו חדש קורה כאן, הפתיחות לנופי מדבר ועושר יוקרתי בשילוב עם הצילומים של דובאי ואבו דאבי הציתו את הדמיון שלי וכך נוצרה סדרת "דובאי" המונה 9 ציורים.

ואן גוך מכר ציור אחד בחייו, היה לך את הפחד הזה? את החשש שלא יאהבו את מה שאת מציירת?

לא, לא היה פחד. שנים קבלתי פידבקים מאד חיוביים על ציורים וחילקתי אינספור ציורים לחברים וקולגות. ידעתי שתמיד יהיו כאלה שיתחברו וכאלה שפחות וזה בסדר. הדחף המרכזי היה לצייר כדי לשחרר. לשחרר רגשות, השראות, לצבוע את העולם בצבע, לשמח את כל מי שמסתכל על הציורים.

כיצד העירייה תומכת ומקדמת אמנים מקומיים?

לאחרונה התקבלתי לעמותת אמני נתניה והופתעתי לגלות עד כמה הארגון חזק, פעיל ומגוון. נראה שבעיר מאוד דואגים ומטפחים את האומנים שגרים בה.

רק לפני מספר שבועות עמותת האמנים הקימה תערוכה לאמני נתניה בין כותלי העירייה- דבר שלא מובן מאליו בתקופה כה מאתגרת. שלושה מציוריי זכו להשתתף בתערוכה וזה מאוד מרגש.

לעיריית נתניה ולעמותת האמנים מגוון יוזמות ופעילויות הדואגות להנגיש את האמנות לתושבי העיר והאיזור. דוגמא נהדרת היא לכך היא גלריה על הצוק ותערוכות עתידיות המתפרסמות תדיר בין חברי העמותה.

איפה את רואה את עצמך עוד חמש שנים? 

מאחלת לעצמי לפתוח סטודיו גדול בעיר, להיכנס לכמה שיותר בתים של התושבים של נתניה ולהציג בגלריות שונות ברחבי העיר.

אילו עצות היית נותנת לאמנים בתחילת דרכם? 

לא לפחד לעסוק במה שהם הכי אוהבים. תהיו מחוברים לעצמכם. רק מי שעושה את מה שהוא אוהב מצליח (:

קרדיט תמונות: יח"צ

Related Post

הפי-פסח בפארק מסילות

Posted by - אפריל 11, 2023 0
בהפנינג ססגוני שסחף אליו מאות הורים וילדים – נחנך ביום שני השבוע פארק מסילות המחודש שהוקם בלב שכונת רמת ידין…
כלי נגישות