גיבורה ושמה חיה. הגברת קינן, בת 74 מנתניה, 40 שנה מתנדבת למרות מגבלת הפוליו, ואף אחד גם לא יוכל לעצור אותה
מאת : יקיר מנשה
סיפורה של חיה מתחיל לפני 74 שנים. כשנולדה גילו אצלה את מחלת הפוליו: "בהתחלה הנכות שלי לא הייתה קשה, צלעתי ובמשך הזמן המצב הדרדר והייתי צריכה להיעזר בכיסא גלגלים. היום אני מתניידת בכיסא גלגלים ממונע". מספרת חיה: "לא קל להיות נכה, אבל צריך לדעת איך להתמודד עם זה. הנכות היא מהראש ואני הייתי מאוד אופטימית ותמיד ראיתי את חצי הכוס המלאה ואת האור בקצה המנהרה. המוטו שלי לחיים הוא 'אין לא יכול, יש לא רוצה'. זה נכון שאני לא יכולה לעשות הכל ואם אני נתקלת במדרגות אז 'חרב עלי עולמי' כי כיסא הגלגלים הוא בעצם הרגליים שלי וכאן אני נתקלת במכשול. למרות זאת יש לי פתגם שאני תמיד אומרת לעצמי- 'יש נגישות, יש עצמאות, אין נכות'. לא נתתי לנכות לרגע להגביל אותי. תמיד אמרתי לעצמי שאני כל-יכולה ועבדתי 42 שנה בעירייה וגם קיבלתי 'עובד מצטיין'. בנוסף במשך 40 שנים התנדבתי בארגון הנכים וסייעתי לקהילה במילוי טפסים לביטוח לאומי, בניידות, וועדות רפואיות וכו'.
לחיה ארבעה ילדים, 9 נכדים והשבוע היא גם קיבלה בשורה משמחה- נולד לה נין. "לצערי הרב בעלי חלה בסרטן ובמשך 15 שנים תמכתי בו עד יומו האחרון. היה לי מאוד קשה עם זה כי היינו מאוד מחוברים. אמרתי לעצמי שיש לי ילדים ונכדים ואני צריכה לקום ולהיות עמוד השדרה שלהם והם אמרו לי שאני צריכה לצאת מזה ואין מה לעשות אלא להמשיך בחיים. הנחמה שלי זו ההתנדבות שמעסיקה אותי מהבוקר עד הערב".
בשנת 2009 הקימה עירית נתניה את מרכז 'אתגר'-מרכז יום חברתי לאנשים עם מוגבלות פיזית, שחיה הייתה פעילה בתכנון התכנים שיהיו בו שלו. במרכז יש פעילויות מגוונות כדוגמת אומנות, עיסוי ופיזיותרפיה וכל יום האנשים מקבלים גם ארוחת בוקר. "השתמשתי בשירותים של המרכז עד שאמרו לי שאני לא יכולה כי אני מבוגרת מדי. יחד עם קלרה חן-מנהלת אגף מוגבלויות, נאבקנו בהחלטה ואחרי מספר חודשים משרד הרווחה קיבל את דעתנו ואפשר לאנשים עם מוגבלות גם בגיל זקנה להמשיך להיות במרכזים כמו מרכז אתגר.
גם בתקופה שמשרד הרווחה לא אפשר לי להיות במרכז המנהל לא רוצה לוותר עלי, לכן נשארתי במרכז כמתנדבת ולא לקוחה. במשך שנתיים נלחמתי ובסוף המאבק צלח ועכשיו כל המבוגרים עד גיל 120 יכולים להשתמש בשירותים של המרכז".
זו לא הפעם היחידה שבה חיה נלחמה למען זכויות למען בעלי מוגבלויות. היא חברת הנהלה בארגון נכי הפוליו ואף הייתה מהפעילות המרכזיות למען חוק הפוליו ב-2007: "הייתי הולכת כל שבוע לכנסת והייתי יושבת בוועדות. כל פעם שהיו רוצים לפגוע בזכויות הנכים תמיד עצרנו זאת. הבאנו הוכחות מרופאים מקצועיים והצלחנו לחוקק את החוק. אני בתור ילדה הייתה בבתי חולים מגיל 8 עד 16 ולרופאים לא היה מושג שמדובר בפוליו. זו הייתה תקופת צנע וההורים שלי לא היו יכולים לבקר אותי הרבה והייתי עושה גיחה כל כמה חודשים הביתה כדי ללכת לבית הספר וללמוד חודש חודשיים, אבל תודה לאל אלוהים לקח את הרגליים אבל השאיר לי את הראש והאופטימיות".
חיה לא ויתרה גם על תחביבים, למרות המגבלה. היא משחקת כדורסל, משתתפת בריקודים עם כיסאות גלגלים ובמהלך היום יום היא מתנדבת בארגון הנכים, במכבי שירותי בריאות, כיומנאית במשטרה וביד שרה. בשנת 2009 קיבלה תעודת 'מתנדבת העיר' מראש העיר: "יש לי קיר שלם של תעודות הקרה שקיבלתי, אבל בעיקר אני עושה את זה כדי להעסיק את עצמי ולא לחשוב. כי להיות לבד זה הדבר הכי חשוך בעולם".
