מיכל גבאי, אמא של יהונתן, זוהר ונוגה, הבעלים של המכללה לחינוך מונטסורי וחלק
מצוות "הגן הקסום" באודים. מנקודת מבט חינוכית שתגרום לכם להסתכל קצת אחרת
מאת: מיכל גבאי
מתן (שם בדוי) בן ה2.5 הוא ילד שמרביץ ונושך ילדים בגן. הוא תמיד מפריע במפגשים.
כל היום שומעים בגן: "מתן שב, מתן תפסיק, מתן אל תעשה…" מתן בגיל 2.5 כבר בטוח שהוא "ילד רע", הוא רגיל שכועסים עליו ומאוכזבים ממנו.
מתן הקטן מרגיש שהחושך בתוכו סוגר עליו והוא עצוב וכועס רוב הזמן.
צוות הגן מודאג ולכן אחת הגננות מתיישבת ועושה תצפית על מתן, מהרגע שהוא נכנס לגן, למשך שעה וחצי רצוף. היא לא עוזרת לילדים, היא לא מסדרת ולא עוזרת בארוחה. היא רק יושבת בשקט, צופה וכותבת את כל מה שהיא רואה.
בישיבת הצוות הראשונה, אנחנו מנתחות ביחד את כל מה שהיא ראתה בתצפית על מתן.
אנחנו עוברות על כל "נקודות הכשל" שלו במהלך הבוקר וראשית בודקות: איך הסידור של הסביבה "הכשיל" את מתן ובעיקר, איך נוכל להתאים את סידור הסביבה, כך שיהיה לו קל להצליח.
לדוגמא: כשהוא פינה את שאריות ארוחת הבוקר מהצלחת לפח, חצי נפל לו על הרצפה.
עד שהוא הגיע לנקות, ילדים כבר דרכו על זה והכל הסתבך לו.
מכך אנחנו לומדות, שצריך שם פח יותר גדול וגם עמדת נקיון קרובה.
אחרי שעשינו סיעור מוחות ושינויים בהתאמת הסביבה, עכשיו אנחנו מזמינות אחת את השנייה לראות את מתן בעיניים חדשות. ילדים כל הזמן משתנים ומתפתחים וכדי לראות את ההשתנות והצמיחה, אנחנו צריכות לשחרר את מי שהוא היה אתמול ולקבל בברכה את מי שהוא היום.
עכשיו בואו נחזור לחוויה של מתן, שמגיע שוב בבוקר חדש לגן.
פתאום הגננת מסתכלת עליו בעיניים טובות, מחייכת אליו ואומרת לו "כל הכבוד שעשית…" (לא באמת משנה מה הוא עשה, כל דבר קטן וטוב, הוא טוב).
בחצר היא שוב תופסת את המבט שלו, ומחייכת אליו מרחוק בעיניים מתפעלות, שאומרות לו: "אני רואה אותך ואתה נהדר'.
אנחנו מתאמצות לשים לב לכל הצלחה שלו, גדולה או קטנה ומשבחות אותו עליה.
כשהוא "לא מצליח", אנחנו נציג את זה כהצלחה חלקית, עם תקווה לעוד יותר בפעם הבאה. כך הוא לומד ליהנות גם מהצלחה חלקית ומרגיש שהוא במגמת שיפור.
בנוסף, לאורך היום, אנחנו נותנות לו משימות מעצימות (לדוגמא: לחלק לכולם את בקבוקי המים האישיים), שיעזרו לו ליצבור חוויות חיוביות על עצמו.
לאט לאט, עם כל מבט אוהב, עם כל משפט מחזק, עם כל הזדמנות חדשה שניתנת לו… מתן מתחיל לראות את החוזקות שלו ולראות את האור בקצה המנהרה החשוכה.
אנחנו תמיד מזכירות לעצמינו, שלאן שאנחנו מכוונות את הזרקור, זה מה שנראה יותר.
ככל שנשים את תשומת ליבנו על ההתנהגות החיובית, כך היא תתגבר.
מתן כעת סומך על עצמו יותר, הוא מאמין בעצמו יותר ומרגיש אהוב ומוערך בגן.
בימים אלו, שבהם החושך מאיים על כולנו, אנחנו חייבים לגרש את החושך, בעזרת הדלקת האור הפנימי בכל אחד ואחת מאיתנו.
במדינה שסועה ומדממת, מתינו מצווים עלינו להמשיך ולחיות ולא לו.
