מקומונים בשרון מקומונים בנתניה מקומונים בחדרה מקומונים בקרית השרון פולג ימים השבת בנתניה

ממשיכות את דרכה

ב – 21.11 יתקיים בבית ויצ"ו נתניה ערב ורוד להעלאת המודעות לסרטן השד ולזכרה של לבנת אבידן דלל. אמה, חני אבידן, מספרת על הדרך המיוחדת בה התמודדה לבנת עם המחלה

מאת ישי פלדמן

כשחני אבידן מדברת על בתה, לבנת אבידן דלל, נדמה לפעמים שהסוף של סיפור מחלתה היה טוב. האופטימיות שאפיינה את לבנת לאורך חייה, לרבות התקופה בה חלתה, דבקה כנראה גם בסובבים אותה, וכשחני מתארת את כל מה שאירע לבתה, עדיין ניתן לזהות את הניצוצות של אותה האופטימיות מבין דבריה.

אלא שסוף הסיפור במקרה של לבנת, היה עצוב. בעת הריונה השני, התגלתה אצלה מחלת הסרטן, ולמרות הגבורה בה היא התמודדה עמה, ועל אף אותה אופטימיות מופלאה, הלכה לבנת לעולמה לפני כארבע שנים.

מאז שלבנת נפטרה, ממשיכה המשפחה את המורשת שלה, שהייתה כל כך משמעותית עבורה. לכל אורך הזמן בו הייתה חולה, היא תמיד הקפידה לתמוך, לעודד ולחזק נשים אחרות שהיו במצבה, והיה לה חשוב לעורר את המודעות לסרטן השד ולכך שבדיקה וגילוי מוקדם, עשויים להציל חיים.

"השנה, כמו בכל אחת מארבע השנים האחרונות מאז פטירתה, נקיים ערב ורוד" מספרת חני, "הערב יתקיים ב – 21.11 בבית ויצ"ו נתניה, ויכלול המון תוכן מעניין. במהלך הערב אספר בקצרה את סיפורה של לבנת, ובנוסף, יהיו מספר הרצאות מעניינות מאוד שקשורות במחלה, ונוגעות בתזונה, ילדים ומשפחה, וכן מספר סיפורים אישיים של נשים שחלו בסרטן השד והבריאו. הערב יתקיים במעמד נציגי עירייה ומועצת הנשים וכן נציגי ויצ"ו. הערב אמנם נוגע בנושא קשה ועצוב, אך למרות זאת אנחנו משתדלים לערוך אותו באווירה ורודה ואופטימית ככל הניתן".

איך התחלתם במסורת הזאת של ערב ורוד לזכרה של לבנת?

"אחרי שלבנת נפטרה, קיבלתי הזמנה להגיע לערב ורוד שנערך ביוזמתה של אישה מדהימה בשם לימור גבאי. למען האמת, אחרי שאיבדתי בת, לא הבנתי איך ערב כזה יכול להיות ורוד. אך אחרי שדיברתי עם לימור, סקרן אותי ורציתי להיות נוכחת בערב כזה. כשהגעתי לשם, ראיתי איך כל המקום היה צבוע ורוד. האזנתי לסיפורים של נשים שהחלימו ונחלמות בסרטן, ולסיפורה של לימור שהחליטה להפיץ את החשיבות ולהביא למודעות את הנושא בכדי לעודד ולתמוך בנשים. זה מאוד התחבר אצלי למה שלבנת רצתה לעשות והרגשתי שאנחנו צריכים להמשיך בדרך זו.

מה הייתה המשמעות של זה בפועל?

"ראשית, באותו הערב אצל לימור, נתבקשתי לספר את סיפורה של לבנת למרות סופו הטרגי. מאז ובכל שנה, אנחנו מקדישים ערב לזכרה, כשהשנה בפעם הראשונה אנחנו עושים את זה בשיתוף עם ויצ"ו, כי רצינו לחשוף כמה שיותר נשים לחשיבות הבדיקה והגילוי המוקדם. המשמעות העיקרית של הערב הזה היא לגרום לפתיחות בנושא, לגרום לנשים להתעקש על מה שמגיע להן ולדרוש בדיקה ללא הגבלת גיל. 

אמרת שללבנת היה חשוב להביא את נושא הגילוי המוקדם למודעות. איך היא גילתה שהיא חולה?

"אצל לבנת המחלה התגלתה בעת ההריון השני שלה. במשך כל חייה היא הייתה אדם בריא. הייתה לה זוגיות נהדרת ואחרי שנים בהן היו ביחד, היא ובעלה החליטו להגשים את הייעוד שלהם, להתחתן ולהקים משפחה. אחרי שלוש שנות נישואים, היא נכנסה להריון. הכול היה תקין והיא ילדה את הילד הראשון. זאת הייתה הגשמת חלום עבורם. כעבור שלוש שנים הם החליטו להרחיב את המשפחה והיא נכנסה להריון בפעם השנייה".

ומה קרה במהלך ההיריון?

"אחרי חמישה חודשים של הריון, היא החלה להרגיש כאבים בשד. בשלוש הבדיקות הראשונות שעשו לה, אמרו שזה קשור להריון ושככל הנראה כתוצאה מגודש של חלב בשד. נתנו לה אנטיביוטיקה לטיפול בדלקת שסברו שיש לה. אך הכאבים המשיכו, ולבנת התעקשה שזה לא כאב רגיל והלכה לכירוג שד באופן פרטי. הוא הפנה אותה לביופסיה כי חשד שמדובר בסרטן. בחודש השביעי להריון אבחנו אותה כחולה בסרטן השד בדרגה שתיים, ואמרו שניתן להירפא ממנו. מכיוון שהיא הייתה במהלך הריון מתקדם, היא החלה לקבל טיפולים כימותרפיים תוך כדי הריון. בחודש תשיעי נולד לה ילד בריא ברוך השם.

איך היא התמודדה עם המחלה בכלל והחיים האישיים בפרט?

"היא הייתה מאוד אופטימית. התייחסה לזה כמו משהו חולף. היא החליטה שהיא יוצאת למסע והאמינה שהיא תצא מזה. במהלך המסע היא קיבלה המון תובנות על החיים והמשמעות שבהם. היה משפט קבוע שהיא אמרה, "מהלימונים נעשה לימונדה", ולמרות הפרדוקס שבזה, ההתמודדות הזאת הסבה לה גם אושר. היא ראתה בהעלאת המודעות משהו משמעותי, והרגישה שהיא נלחמת עבור עצמה ונלחמת עבור אחרות".

מסתבר שלבנת תמכה בנשים במצבה – גם בזמן הטיפולים. איך היא עשתה את זה?

"בזמן שהיא הייתה הולכת לטיפולים ויושבת שעות עם בטן הריונית, לבנת לא הפסיקה לחזק ולשדר אופטימיות לכל מי שהיה בסביבתה. גם לאחר מכן כשעברה את ההיריון והייתה הולכת לבדיקות שגרתיות פגשה נשים שבישרו להן על המחלה ולבנת דאגה לשתף בסיפור שלה בשביל לחזק נשים אחרות.

איך הייתה ההתמודדות אחרי ההיריון?

"לאחר ההיריון היא עשתה ניתוח שעבר בהצלחה. היא המשיכה בטיפולים ואחרי שהם הסתיימו אמרו לה שהיא הבריאה. למרות זאת, היא ידעה שזה עלול לחזור. לאחר מכן, היא המשיכה בחיי המשפחה ובמקביל אמרה שהשאיפה שלה היא להמשיך לדרבן נשים ללכת להיבדק. מבחינתה, זה היה הייעוד שלה. זאת הסיבה שזה משמעותי לנו היום, לצאת עם זה לעוד אנשים, למרות הקושי האישי שלנו".

לבנת שהחלימה, חלתה שוב תוך זמן קצר. איך הפעם הגיבה לבנת לגילוי?

"אחרי חצי שנה שלבנת הבריאה היא ערכה בדיקה נוספת וגילו גרורות בגופה. הציעו ללבנת להשתתף במחקר ולקבל תרופה חדשנית וניסיונית. היא לא היססה ונענתה בחיוב, על אף שלא ידעו מה ההשלכות של זה, כשהמטרה שלה הייתה להציל גם אחרים. לאורך כל הדרך לבנת המשיכה עם האופטימית שלה, המשיכה לגדל את הילדים שלה ולחיות חיי שיגרה. כעבור שלושה חודשים הסרטן התפשט בגופה והגיע לריאות שהכריעו והיא נפטרה.

נראה שהאופטימיות של לבנת נשארה איתך. עד כמה זה הורגש אצלה?

"היא הייתה מאוד אופטימית. עד היום האחרון היא חשבה שהיא תצא מזה. זו הייתה דרכה להתמודדות והיה חשוב לה שכולנו מסביבה נתנהל בדיוק באותו האופן ונהיה אופטימיים. לבנת ידעה בכל שלב במהלך הטיפולים מה ההשלכות, מה היא מקבלת ואיך היא רוצה שהדברים יקרו. אחרי שהיא נפטרה, החלטנו שאנחנו ממשיכים מהמקום שהיא הפסיקה. חלק מזה קשור לתודעה של הנושא וזה מה שמתווה לנו את הדרך".

מהו המסר שלך לנשים והאם את מקבלת את הגישה הרפואית שמציעה בדיקה מגיל מסוים?

"אני חושבת שזאת האחריות האישית של כל אחת מאיתנו. צריכה להיות זעקה בנושא כדי שכל אחת תלך להיבדק ותדרוש מהרופא בדיקה בלי הגבלת גיל. כל אחד אומר שזה לא יקרה לו, וגם אנחנו חשבנו כך עד שהפצצה נפלה אצלנו. אותם ערבים שאנחנו מארגנות הצילו כבר את חייהן של נשים שהלכו להיבדק וגילו את המחלה בזמן. לכן אנחנו ממשיכות והולכות בדרך הזאת, כי זאת הצוואה של לבנת.

העלו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *