מקומונים בשרון מקומונים בנתניה מקומונים בחדרה מקומונים בקרית השרון פולג ימים השבת בנתניה

ליצנית עם תעודות

אחרי שנים בהן אשת העסקים סמדר סגל הובילה בהתנדבות את ועד ההורים העירוני, היא מצאה לעצמה ייעוד חדש כליצנית רפואית. עם הדמות צ'ופה, היא משמחת ומצחיקה  

מאת ישי פלדמן

כמה פעמים במהלך שנות חייכם, ניהלתם שיחה רצינית או אפילו ויכוח, כשלפתע האדם שממול עטה על אפו אף אדום של ליצן? כנראה שמעולם לא – אלא אם אתם מכירים את סמדר סגל. כמי שכל חייה התנדבה כנציגת הורים בגני ילדים, בבתי הספר וכיו"ר ועד ההורים העירוני בנתניה, אחת היו"ריות הקשוחות יותר, סמדר הייתה רגילה כדרך קבע לתרום לקהילה שסביבה בהמון עשייה.

כיום, כשהיא עדיין פעילה ומתנדבת בוועד ההורים הארצי, היא צירפה לעצמה תחום התנדבותי נוסף ומשמעותי לא פחות, בדמות הליצנות הרפואית. אלא שהפעילות שלה בתחום הזה, כבר מזמן פרצה את גבולות בתי החולים ובתי האבות. את השמחה והאנרגיה הטובה שלה, היא מפזרת בכל מקום אליו היא הולכת.

"במקצועי אני סוכנת ביטוח, אבל תמיד האמנתי שאדם צריך לתת ולתרום לקהילה באיזו שהיא פעילות התנדבותית שמעבר למקצוע" מספרת סמדר לעיתון השבוע בנתניה: "לאורך השנים שבהן שתי בנותיי למדו בגן ובבתי הספר, התנדבתי בוועדי ההורים השונים. אחרי שהבת הקטנה סיימה את התיכון והתגייסה, לא יכולתי להמשיך בוועד ההורים העירוני, אך המשכתי להיות פעילה בוועד ההורים הארצי. למרות זאת, הרגשתי שעדיין נותר חור עבורי בכל התחום ההתנדבותי. היה ברור לי שאני רוצה לעשות משהו נוסף למען הקהילה, אך לא ידעתי מה בדיוק".

איך הגעת דווקא לתחום הליצנות הרפואית?

"בתי הגדולה אמרה לי שהיא ראתה פרסומת לגבי קורס בליצנות רפואית. התקשרתי למספר שהיה שם ואמרו לי שהקורס מתחיל תוך מספר ימים ושנותר מקום אחרון להרשמה. אמרתי להם שאחשוב על זה. תוך חמש דקות התקשרתי שוב ואמרתי להם שאני בפנים. היה ברור לי שזה מתאים לי באופן מושלם".

מהו בעצם ליצן רפואי, עד כמה זה קשור לפסיכולוגיה ולמה צריך ללמוד את התחום?

"הקורס מאוד אינטנסיבי ואורך כחצי שנה. להיות ליצן רפואי זה לא כמו להיות ליצן רגיל. לומדים הרבה על פסיכולוגיה, איך להגיע לאנשים שנמצאים במצבים קשים, איך להצחיק אותם ואיך לשנות מצב אנרגטי. תמיד הייתי אדם צבעוני שאוהב לשמוח, לצחוק ולהצחיק, ולהתלבש מוזר. היום יש לי אישור להתלבש כמו שאני אוהבת ולהיות עצמי. היום אני ליצנית עם תעודות".

האם ההתנדבות כליצנית רפואית הוא רק בבתי חולים?

"לא רק. אחרי הקורס מיד ירדתי לשטח לעשות סטאז'. הייתי בכל בתי החולים הגדולים בארץ ועברתי במחלקות השונות. צריך למצוא את המקום המתאים לך. החלטתי להתנדב בבית חולים לניאדו באופן קבוע, מכיוון שזה קרוב לבית וידעתי ששם אוכל להתמיד. בנוסף, אני מתנדבת גם בבתי הספר לחינוך מיוחד. כפעילה בוועדי ההורים, אני יודעת ששם קצת יותר קשה, ורציתי מאוד לעזור".

תפקיד הליצן הרפואי הוא להעלות חיוך בפניו של חולה במחלה קשה, איך את כאדם מרגישה?

"הרגשתי מיד שזה ממש תפור עליי והרגשתי תחושת שליחות לשמח אנשים. התפקיד הוא מאוד משמעותי. הרפואה היא לא צחוק, אך בצחוק יש הרבה רפואה. אנחנו יודעים ששמחה היא משהו שמחזק את כל הגוף וזה נמצא במחקרים. אני תמיד בוחרת להסתכל על חצי הכוס המלאה וזה מסייע מאוד".

הליצנות הרפואית השפיעה עלייך גם מעבר לשעות ההתנדבות. איך זה קרה?

"הרגשתי שללכת פעם בשבוע ולשמח אנשים זה לא מספיק. אני חושבת על שמחה וצחוק כמו על ויטמין סי שלוקחים כדי למנוע הצטננות. בחיי היום יום אני רואה אנשים ששכחו איך לצחוק. הם לא בבית חולים, אך אם הם ימשיכו ככה הם בדרך לשם. אנשים בבנק, בדואר, במשרד הפנים, נראים כאילו הם קמים בבוקר למלחמה, ורק מחכים להזדמנות להוציא את העצבים שלהם. לכן, חשבתי שצריך להכניס גם ליום יום יותר שמחה וצחוק".

את הפכת את הדמות שלך צ'ופה לחלק בלתי נפרד מחייך. עד כמה זה מסייע לאדם ברחוב?

"כשאני מתנדבת כליצנית רפואית, אני עושה את זה כדמות שנקראת 'צ'ופה'. לכל ליצן רפואי יש את הדמות שלו, מכיוון שלא מגיעים לבית החולים בתור עצמך. לפני שאני יוצאת להתנדבות, אני מתלבשת בבגדי הליצנית של צ'ופה. באחד הבקרים לפני שיצאתי מהבית ליום רגיל של סידורים, עלה בי רעיון לצאת עם האביזרים שצ'ופה משתמשת בהם. אז יצאתי עם בלונים, מדבקות והאף האדום של צ'ופה. בתור בדואר, ראיתי שהפקידה כועסת. שמתי את האף האדום בזמן שחיכיתי בתור ועמדתי. כשהיא הרימה את העיניים, ראיתי שהיא מתחילה לחייך. מאז, לא משנה לאן אני הולכת, יש לי את האביזרים של צ'ופה בתוך התיק".

איפה עוד את משתמשת בהם?

"בכל מקום. אם אני רואה ילד בוכה ברחוב, אני מכינה לו בלון. אם אני רואה זוג מתווכח אני מגיעה אליהם עם האף האדום וזה מיד מצחיק אותם. אני מרגישה שאני מפזרת צחוק ואהבה".

איך אנשים מגיבים לזה?

"הם צוחקים ושמחים. אולי לרגע זה מביך אותם, אך אחרי כמה שניות הם נהנים מזה. אנשים אמנם מחפשים איפה להוציא את העצבים, אבל הם אוהבים יותר כשמצחיקים אותם. אני תמיד אומרת, שלאנשים יש את 'האפליקציה' הזאת של הצחוק. אבל הם לא תמיד משתמשים בה. אני מנסה להזכיר להם שהאפליקציה הזאת קיימת אצלם ושישתמשו בה".

איך המשפחה מגיבה לזה שאת יוצאת מהבית כצ'ופה?

"הם משתפים פעולה עם זה ממש בכיף. גם הם לפעמים מובכים, אבל הכיף בזה יותר גדול. הבנות מבקשות ממני לפעמים לצאת כצ'ופה, ובעלי מזמין אביזרים כמו בלונים ומדבקות מהאינטרנט כדי שיהיה לי עם מה לצאת ולשמח את האנשים. גם אחותי והוריי אוהבים את זה ומשתפים פעולה. המשפחה הקרובה ממש בעניין".

אז מה צ'ופה רוצה לאחל לילדים בפתיחת שנת הלימודים?

"אני רוצה לאחל להם המון סיפוק. שכל אחד ימצא לו את הדבר שהוא טוב בו ושייהנה מהמסלול האישי שלו. זאת גם הפנייה למחנכים, שיתוו את הדרך לילדים, יכוונו אותם, יעצימו אותם וילמדו אותם לשמוח ולחייך".

קרדיט: צילום עצמי

העלו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *