מקומונים בשרון מקומונים בנתניה מקומונים בחדרה מקומונים בקרית השרון פולג ימים השבת בנתניה

גיבורה

השבוע ציינו שנה למותה של אפרת דואני מימון, תושבת העיר, שנפטרה בגיל 44 ממחלת הסרטן.  אפרת הקימה את מרכז לא"ה, מרכז המסייע לנשים חולות ומחלימות ממחלת הסרטן ביחד. שמו של המרכז שונה למרכז אפרת לא"ה, על מנת להנציח את פועלה.  

האזכרה המרגשת בהנחיית ביתה שליו מימון התקיימה במרכז הקהילתי קריית השרון של החברה למתנ"סים.
במהלך הערב, הוצגו תחנות חשובות בחייה על עבודתה, ילדיה, משפחתה, חברותיה, וכמובן, אודות פעילותה במרכז לא"ה שייסדה.

בתה שליו מימון בטור אישי מספרת על נחישות ועוצמה נשית

אמא שלי / שליו מימון

גם אחרי ששומעים את סיפורה של אמא שלי, אפרת מימון ז״ל, קשה להאמין על קיומם של כאלו תעצומות נפש באישה אחת.

אמא שלי, אישה צעירה, בעלת מראה מטופח ושמחת חיים כובשת, ניהלה שנים מלחמה עיקשת על החיים, שלה ושל אחיי רועי וטוהר, שאובחנו כחולים במחלה גנטית נדירה, וגם ברגעים הכי קשים, והיו לא מעט כאלה, היא לא איבדה את האמונה בטוב. היא לא ויתרה על הצורך מעורר ההשראה לפעול למען עצמה ולמען אחרים, וייסדה במו ידיה את מרכז לא"ה (להחלמה, אהבה, העצמה), במרכז קהילתי קריית השרון, תחת חסות החברה למתנ"סים.

אחי רועי נפטר ממחלה גנטית נדירה בגיל 4. טוהר (9), שנולדה שנתיים לאחר מותו, חלתה גם היא באותה המחלה, אך חייה ניצלו בזכות הערנות וכוחה של אמא להציל אותה, (ועוד 71 ילדים נוספים), והיא סובלת עד היום מחולשה בגפיים התחתונות. אני שליו (19) מנהלת כיום את המרכז לחולות ומחלימות שהיא ייסדה והקימה.

ארבעה ימים לפני מסיבת ההודיה לקב״ה שאמא ערכה על הצלת חייה של טוהר, היא עשתה ממוגרפיה בגלל גוש מחשיד בשד, למחרת המסיבה כירורג השד צילצל וביקש שתגיע בדחיפות כי הגיעו התשובות שבישרו כי ככל הנראה מדובר בגוש סרטני. אמא לא נלחצה ולא שאלה למה, המחשבה הראשונה שלה הייתה שהעיתוי מתוזמן ושהקב״ה אפשר לה לסיים את המלחמה להצלת חייה של טוהר ומסיבת ההודיה בשלווה ובשמחה לפני שהכניס אותה למסע חדש, ואין ספק שממנו יצמחו רק דברים טובים.

ומאז התחיל המסע שלנו, הטיפולים- שמונה סדרות של כימו ונשירת שיער, כריתת שד, שיחזור, סדרה של 38 הקרנות ולא מעט חששות שנלווים בדרך, ושוב אמא עם אופייה המיוחד ידעה לעשות מהלימון לימונדה, במהלך כל המחלה היה חשוב לה שהבית יהיה שמח, נורמאלי ובשליטה. לאחר שנת מחלה אחת אמא החלימה.

במהלך המחלה אמא הרגישה שגם הנפש שלה זקוקה לטיפול, אך שהחלה לחפש באזור מגוריה מקומות שיוכלו לסייע לה הופתעה שהם פשוט לא קיימים, ואם קיימים, לא במתכונת שאותה חיפשה.

הפרפקציוניזם והאמונה אפיינו אותה ולכן הרגישה צורך להשקיע דווקא בהעצמה אישית ובין טיפולי הכימותרפיה הניתוחים וההקרנות היא החליטה להקים מרכז כזה.

החזון היה ברור: מרכז לנשים חולות ומחלימות מסרטן שיעניק להן סדנאות מעצימות ומהנות, הרצאות מעשירות ועוד שלל פעילויות כאלו שלאו דווקא סובבות סביב המחלה עצמה.

אמא סיפרה ״קיבלתי החלטה שהחיים שלי לא ייסבו סביב המחלה, ונוצר בי צורך לפגוש נשים כמוני, שמשלימות עם המחלה אבל לא מתעסקות בה יותר מדי. נמאס לי שהכל סובב תמיד סביב המחלה, הרגשתי שאני נחנקת. חיפשתי מרכז תמיכה ליד הבית, שייתן קצת אוויר לנפש שלי.״

בחיפושיה, הגיעה אמא למרכז קהילתי קריית השרון וביקשה לדבר עם המנהלת הגברת לירז ישעיהו, החיבור היה מידי משום שהמנהלת התחברה לרעיון ממקום אחר ומשמעותי יותר לאחר שאמה גם כן נפטרה ממחלת הסרטן. כשאמא עם האינטיליגנציה הרגשית הגבוהה, שמעה את הסיפור, היא החליטה ששמו של המרכז יהיה מרכז לאה- כמו שמה של אמא של לירז.

מרכז לא״ה- להחלמה אהבה העצמה.

המרכז החל לפעול פעם בשבוע, ומדי יום שני הגיעו אליו משתתפות ליום שלם של פעילויות מגוונות כמו סדנאות יוגה, אירובי, יצירה, בישול מדיטציה, הרצאות מעוררות השראה, ועוד מגוון פעילויות מרימות ומעצימות, וכולן באדיבות מתנדבים שהגיעו וממשיכים להגיע אל המרכז ללא תשלום.

לאחר שאמי נפטרה החלטתי לקחת על עצמי ולנהל את המרכז, בגיל 18 בלבד. האמנתי בעצמי, ביכולות ובערכים שאמא השרישה בי, וברגעים שנעלמו לי הכוחות אמרתי לעצמי ״שליו תתעוררי וקדימה להמשיך להחיות את אמא שלך, זה מפעל החיים שלה, הבייבי שלה, של אישה אחת עם כוח מדהים ועצום, מנהיגה שסחפה אחריה כמויות אדירות של אנשים״, ומיד חזרו בי הכוחות.

המרכז היום נושא את שמה של אמי לצד השם שהיא בחרה – מרכז אפרת לא״ה, והוא ממשיך להתקיים מדי יום שני בממרכז קהילתי קריית השרון.

הנתינה האינסופית של אמא לא הסתיימה, אמא זיהתה את המצוקה שלי לגדול לצד אח חולה, לצד אחות חולה ולצידה כשחלתה, והחליטה להקים עמותה נוספת, לה קראה ״בזכות אחי״, שמיועדת דווקא לאחים הבריאים שנשללה מהם תשומת הלב הלגיטימית שקיימת במשפחה רגילה.

המרכז קהילתי קריית השרון, שפרש חסותו על מרכז לאה, גם הפעם פרש חסותו על העמותה החדשה, ופעם בשבוע הגיעו הילדים לשלל פעילויות מיצירה והפעלות ועד סיוע פסיכולוגי חיובי וייחודי.

מעל הכל בלט החום האנושי שלה, הפשטות וההיגיון באו לידי ביטוי בכל מעשה ובכל אמירה, הרצון לעזור לאחר מתוך שיוויון, ולא מתוך התנשאות, ובהיעזרות באחר מתוך אהבה וקבלה.

לאחר ארבע שנות מחלה קשות, מצבה של אמא הדרדר והיה נראה שאין דרך חזרה, הסרטן הארור החליט להכניע את אמא ובכאב עמוק נפרדנו מאמא.

השבוע ערכתי טקס לזכרה באודיטוריום במרכז קהילתי קריית השרון, שכלל את סיפור חייה, תמונות וזמרים עם השירים שאהבנו. הבטחתי שם שלנצח אמשיך בדרכה, אזכיר, אזכור, אספר ואנציח אותה.

.

העלו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *