מקומונים בשרון מקומונים בנתניה מקומונים בחדרה מקומונים בקרית השרון פולג ימים השבת בנתניה

למען החיילים באהבה

מפעל ההתנדבות בו פעילים מיקי שהם, אמנון שבילי ועוד עשרות מתנדבות ומתנדבים מנתניה, מעניק חיבוק חם לחיילים בודדים בעיר. בזכותם, החיילים מרגישים הרבה פחות בודדים

מאת ישי פלדמן

את החיבור בין שני תושבי נתניה, מיקי שהם ואמנון שבילי, יצרו בסך הכול מספר ארגזי אננס. לפני ארבע שנים, כשאמנון הלך לקנות אננסים בכדי לחלק לבנו החייל ולחבריו, הוא הגיע לדיאנה מבית יצחק. האישה שמגדלת אננסים, שמעה על היוזמה שלו ומיד ביקשה לתרום לו מספר ארגזים של הפרי המתקתק לטובת החיילים. אמנון, שראה באותם ימים פוסט של מיקי שעסק גם הוא בסיוע לחיילים בודדים, יצר קשר והציע לו חלק מהסחורה.

מאז, השניים נעשו חברים טובים ומשתפים פעולה בפעילות קהילתית למען חיילים בודדים, כשהם מחלקים להם אוכל מבושל מדי סוף שבוע, מספקים להם מכשירי חשמל וכלי ריהוט, ועל הדרך דואגים להם לכל צרכיהם.

"את הפעילות למען חיילים, התחלתי עוד לפני כשבע שנים" מספר מיקי, "היות ואני וגם ואשתי עדי דרום אמריקאים, החלטנו אז שאנחנו רוצים לאמץ חייל בודד לטיני, שירגיש נוח אצלנו. אחרי כמה חילופי תכתובות וטלפונים עם קצינת הת"ש של הצנחנים, היא שלחה לי טלפון של חייל, עולה חדש מארה"ב, שעשה טירונות בגדוד 101. הוא לא היה צריך דירה, אבל חיפש מקום לעשות בו את סדר פסח. צלצלתי אליו וקבענו בהוד השרון אצל אמי. ברגע שהוא ירד מהאוטובוס, הודעתי לו חגיגית שהוא מאומץ רשמית. העברנו אותו לקיבוץ גבעת חיים – כך שנוכל לרהט לו את הדירה, להשאיל לו את הרכב בסופ"שים ולפנק אותו באוכל וארוחות בבית. הוא הפך לבן בית. ברבות הימים, כשאחותו הקטנה עלתה לארץ, היא גרה אצלנו עד הגיוס".

מחייל בודד שאומץ, הפכתם לכתובת ולבית חם לעשרות חיילים וחיילות. איך זה קרה?

"תוך כדי השירות שלו התוודעתי לעמותת 'האח הגדול'. דרך העמותה הזו, הכרתי עוד ועוד חיילים בודדים להם עזרנו. באיזה שלב, קייטרינג 'מיני גן' של לינוי ורם קריספל, גם הם תושבי נתניה, תרם לי אוכל בסופי שבוע ופתחנו קו חלוקה לכמה דירות בהן התגוררו חיילים בודדים. משנה לשנה התווספו עוד חיילים ודירות. היום אנו עומדים על כ-80 דירות עם מעל 200 חיילים בודדים, רובם מחבר העמים, חלקם צרפתים, ברזילאים וגם מספר חיילים מרקע מצוקה או כאלו שאינם בקשר עם ההורים".

אמנון, אתה הצטרפת למיקי לפני ארבע שנים לפעילות. איך אתה התחברת לנושא?

"לפני סיפור האננסים, לא הכרתי כלל את מיקי. פניתי אליו כי ראיתי במקרה פוסט שלו בנושא הסיוע לחיילים. מיד התאהבתי בעשייה הזאת והחלטתי להצטרף אליו בעניין הזה. נהיינו חברים טובים ושותפים לפרויקט, ונוצר פה מערך תמיכה בחיילים בודדים כשהשלם ללא ספק גדול מסך חלקיו".

איך מתנהלת הפעילות שלכם?

מיקי: "הפעילות שלנו עובדת קודם כל בזכות מערך המתנדבות והמתנדבים שלנו. יש למעלה מ-50 מתנדבות, חלקן מנתניה, חלקן מאודים, שמבשלות בכל סוף שבוע לטובת החיילים הבודדים. הן עושות את זה בהתנדבות מלאה. קונות את המוצרים ומבשלות בזמנן הפרטי. כולן מחוברות לקבוצות וואטסאפ, ובאמצע השבוע אנחנו שואלים בקבוצה מי מהן מוכנה להתנדב השבוע. כל אחת מתנדבת לפי הקצב שלה ובתדירות אשר נוחה ומתאימה לה".

כשמגיע סוף שבוע, איך האוכל מחולק לחיילים, הרי גם זה מצריך מתנדבים ומתנדבות?

אמנון: "מעבר למתנדבות המבשלות, יש לנו קבוצה של מתנדבים שמסייעים בחלוקת האוכל לדירות החיילים. אנחנו נמצאים בקשר רציף עם החיילים, שואלים אותם מי מהם צפוי להיות בבית בסוף השבוע וכמה אנשים יהיו בדירה. לפי זה אנחנו יודעים למי להגיע. יש המון אנשים טובים בנתניה המסייעים לנו בנושא הזה. בעזרתם, החיילים מקבלים ארוחות חמות לסופי השבוע שהם בבית".

מעבר לארוחות, אתם דואגים לחיילים בודדים לכל מחסורם, מריהוט הבית ואפילו במקרה מסוים רכב. איך זה עובד?

מיקי: "יש ציוד רב שנתרם לחיילים דרך הפורומים השונים בפייסבוק של השכונות. היום כבר כולם יודעים לתייג אותנו כשמישהו מוסר מקרר, מכונת כביסה או ספה. כך הצלחנו אפילו לסדר שני רכבים שנתרמו לחייל ולחיילת בשני מקרים נפרדים. המון פעמים בתי ספר בעיר מארגנים חבילות שי לחיילים לחג. החיילים והחיילות כבר למדו לקרוא לי פאפא מישה, אני רואה בהם ילדים בדיוק כמו הביולוגים שלי, חלקם בני בית אצלי ומרגישים נוח לבקש כל מה שחסר להם, חלקם עוד ביישנים. אני מנסה ללמד אותם שבישראל צריך לדעת לבקש".

מה גרם לכם להתמקד דווקא בחיילות ובחיילים בודדים. תיאורטית הם אמורים לקבל הכל מהמדינה?

אמנון: "יש לי שלושה ילדים. כשהתחלתי להתנדב, הילד הגדול בדיוק היה בתחילת הדרך בשירות שלו. מהחוויה שלו ומניסיוני האישי כחייל, אני יודע איך זה להיות חייל, במיוחד ביחידה בקרבית. חיילים בודדים חוזרים הביתה אחרי שבוע קשה. הם עייפים והרבה פעמים חוזרים לבית ריק. הם מקבלים אמנם מענה כלכלי מהצבא, אך הם צריכים גם מישהו שיגיד להם מילה חמה, יחבק אותם וישאל אותם איך היה להם השבוע. אנחנו לא רק מגישים להם את האוכל, אלא גם ממש מחבקים אותם, מתעניינים במה שקורה איתם ומנסים למלא כל צורך שלהם. הם בחרו להגיע למדינה שלנו, לקשור את גורלם בגורל המדינה והעם שלנו, ונמצאים במרחק רב מהמשפחות שלהם. אנחנו כאן בשבילם כדי להחזיר להם על כך ולו במעט שאנחנו יכולים".

איזה תגובות אתם מקבלים מאותם חיילים?

אמנון: "אנחנו מקבלים קודם כל את החיוך והחיבוק מהם בחזרה. הם אומרים לנו תודה כל הזמן ומבקשים לומר שזה לא מובן מאליו. יש המון הערכה מצדם וזה משהו שנותן לנו הרבה כוח לעשייה. אנחנו תמיד משתפים את התודות עם המתנדבות והמתנדבים שלנו, כי הם למעשה אלה שמפעילים את כל הפעילות הזאת. אנחנו לא עמותה, לא מקבלים תמיכה וסיוע מאף גורם, ובכל זאת מדובר באחד מהמפעלים הגדולים בעיר, וזאת לזכותם של כל האנשים הטובים בעיר שמסייעים בכך".

העלו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *