מקומונים בשרון מקומונים בנתניה מקומונים בחדרה מקומונים בקרית השרון פולג ימים השבת בנתניה

כריך למי שצריך

פרויקט 'כריך למי שצריך' מחלק אחת לשבועיים בנתניה מאות כריכים לכל המבקש, ומספק אינספור סיפורים מרגשים. לימור בכר, מספרת על מפעל ההתנדבות המופלא בעיר

מאת ישי פלדמן

כשלימור בכר הקימה לראשונה, ברחוב ויצמן בנתניה, את דוכן הכריכים שלה, היא זכתה ללא מעט מבטים משתאים מהעוברים ושבים בשדרה. אז, לפני כחצי שנה, היא רק התחילה ליישם את פרויקט 'כריך למי שצריך' בנתניה, כשניסיון הבכורה שלה בדוכן, כלל בסך הכול כארבעים כריכים. מכיוון שעוברי האורח לא לגמרי הבינו מדוע אם ובתה עומדות ליד שולחן ברחוב ומחלקות אוכל בחינם, והיו עסוקים יותר בשאלות לגבי העניין, רק בחלוף כארבע שעות חולקו כל הכריכים.

היום, מספר חודשים אחרי, לימור וילדיה שמסייעים לה בפרויקט, הם כבר חלק בלתי נפרד מהנוף של הרחוב בימי שישי. אחת לשבועיים הם מגיעים לשם, עם כ – 800 סנדוויצ'ים באמתחתם, וכשכולם כבר מצפים להם ומכירים אותם, בתוך שעתיים בלבד מחולקים כל הכריכים המגוונים והטעימים שהוכנו באהבה עבור מי שמבקש.

"את הפרויקט 'כריך למי שצריך', יזמו איה ורביד, זוג מדהים מחדרה" מספרת לימור, שבעבודתה עוסקת בתחום האופנועים, "זה התחיל כשהילד שלהם ראה אישה מחטטת בפח ברחוב ושאל את איה למה האישה מחטטת בפח. הם הלכו הביתה, חזרו עם כריך, ונתנו אותו לאישה. לאחר מכן הם התחילו להכין בכל פעם כמה כריכים ולחלק ברחוב. הרעיון המשיך להתגלגל ועם הזמן עוד ועוד אנשים בערים שונות בארץ התחילו ליישם אותו. אני ראיתי פוסט שמספר על הפרויקט בפייסבוק והחלטתי להרים את הכפפה ולהתחיל להפעיל את דוכן הכריכים בנתניה".

איך התחלת לעשות את זה?

"התחלנו עם כמה עשרות כריכים, משהו כמו ארבעים, והגענו עם שולחן מתקפל לרחוב ויצמן ליד השוק. הייתי שם עם בתי. עמדנו ברחוב והסתכלנו אחת על השנייה במבוכה. לא ידענו איך אנשים שעוברים יעכלו את זה שאנחנו מחלקות כריכים בחינם. אכן, אנשים לא כל כך ידעו איך להתייחס אלינו. הם כנראה חשבו שהשתגענו, שאלו למה אנחנו מחלקות כריכים והאם זה באמת בחינם. אחרי ארבע שעות בערך חילקנו את כל הכריכים".

ואז החלטת להמשיך עם זה?

"כן, בפעם השנייה שהגענו לשם עם השולחן והכריכים, הגיעו אלינו אנשים שהיו גם בפעם הראשונה, ועוד אנשים חדשים. אנשים קיבלו את זה בצורה יותר טבעית. בפעם השלישית, אנשים כבר חיכו לנו, ומאז זה החל לגדול. היום אנחנו מגיעים לשם עם כ – 800 כריכים ומחלקים את כולם בתוך שעתיים. זה הפך להיות משהו הרבה יותר מאורגן. יש לנו קבוצת וואטסאפ עם מתנדבות נפלאות שמסייעות ומכינות כמויות של כריכים. בכל שבועיים אני שואלת בקבוצה מי מתנדבת להכין הפעם, ומיד אני מקבלת המון תגובות ומגייסת מהר מאוד מאות כריכים. ללא המתנדבות שלנו שום דבר לא היה קורה ולא היינו מצליחים לעשות את זה ולעזור לכל כך הרבה אנשים".

מעבר למתנדבות, אתם מקבלים סיוע מעוד מקורות. איזה?

"יש שיתוף פעולה מצוין שיזמנו עם בית ספר אהרון דוידי בנתניה. ההורים שם שולחים עם הילדים מצרכים, והילדים מכינים בבית הספר כריכים כדי שנחלק, ומוסיפים לכריכים ברכות אישיות, כדי שמי שיקבל את הכריך, יקבל גם מספר מילים חמות. אני מגיעה לבית הספר כדי לקחת את הכריכים לפני שאני הולכת לדוכן. זאת מחווה יפה מצד בית הספר, שיתוף פעולה מדהים ודרך טובה ללמד את הילדים את משמעות הנתינה ולהקנות להם ערכים משמעותיים".

גם האנשים ברחוב מסייעים. איך?

"יש הרבה אנשים ובעלי חנויות מסביב שכבר מכירים אותנו. כשהם רואים שהכריכים עומדים להיגמר, הם מבקשים שלא נלך ומביאים לנו עוד אוכל כדי שנחלק. פעם מישהו הביא לנו עשרות חלות לשבת כדי שנחלק ופעם מישהו קנה בורקסים ושם על הדוכן כדי שאנשים יוכלו לקחת. זה נהדר לראות איך כולם מתגייסים לזה".

איך התחושה לעמוד שם בדוכן?

"יש אנרגיות מטורפות. אני מחכה לזה כל השבוע ואחרי שאנחנו עושים את זה, נשארות לנו אנרגיות לכל השבוע שאחרי. ללא ספק, אנחנו מקבלים יותר ממה שאנחנו נותנים. כולם כבר מכירים אותנו, מספרים לנו את הסיפור האישי שלהם ונוצר חיבור ממש מיוחד. מצד אחד זו הרגשה מדהימה להיות שם, ומצד שני, זה קשה מאוד לראות כמה אנשים רעבים זקוקים לזה".

באיזה סיטואציה היה לך קשה למשל?

"בהתחלה הייתי בוכה כל הזמן. בתי שנמצאת איתי שם, הייתה צוחקת עליי שלא אסתיר את הדמעות עם משקפי שמש. אבל אם נלך למקרה מסוים, אז למשל הגיעו אלינו אחות ואח עם אביהם, והאחות שאלה אם אפשר לקחת כריך. האבא שלה אמר בהתחלה 'מה פתאום', אבל אני מיד אמרתי לה שזה בסדר ושהיא יכולה לקחת מה שהיא רוצה. היא ואחיה לקחו כריך והלכו לאכול אותו בצד. כשהם סיימו, הילדה לקחה חתיכת קרטון וכתבה עליו 'תודה על הכריך. היה לי טעים מאוד ועכשיו אני לא אהיה רעבה'. היא נתנה לי את הקרטון ועד היום הוא נמצא אצלי בבית".

ומה חשבת באותו רגע?

"אתה אומר לעצמך שזאת בסך הכול ילדה קטנה, וחושב איך זה לחיות רעבים ללא אוכל. במקרה הזה נתתי להם גם עוד כריכים, כדי שיהיו להם ליותר מאוחר. אתה מבין שמזל שאתה נמצא שם וזה גורם לך לרצות להישאר ולעשות עוד. אנחנו כל הזמן חווים סיפורים כאלה. אנשים מרגישים נוח לשתף אותנו בסיפורים האישיים שלהם ואתה הופך להיות חלק מהם. הם זרים, אבל כבר לא כל כך זרים. היום הרבה מהם מגיעים ונותנים חיבוק ונשיקה. לחלק מאלה שמגיעים באופן קבוע אני עוד בהתחלה שמה בצד את הסנדוויץ' שאני יודעת שהם אוהבים ושומרת להם אותו".

איך המשפחה שלך מעורבת בזה?

"כולנו בתוך זה. כל שלושת הילדים ובן זוגי. הם עוזרים בעניין ומעורבים. קל מאוד להישאב פנימה לתוך העשייה הזאת, אבל כמו שאמרתי, זה שווה את זה. כולם מקבלים סיפוק גדול מאוד מכך ורוצים להיות חלק מזה"

קרדיט צילום: באדיבות לימור בכר

3 תגובות

העלו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *