מקומונים בשרון מקומונים בנתניה מקומונים בחדרה מקומונים בקרית השרון פולג ימים השבת בנתניה

זוכרים ולא שוכחים

פולה‭ ‬צור‭ – ‬גיבורה‭ ‬ששרדה, ‬מספרת‭ ‬על‭ ‬הניצחון‭ ‬הפרטי‭ ‬והכללי‭ ‬שלנו‭ ‬כעם, ‬לחיות‭ ‬במדינת‭ ‬ישראל‭ ‬ולהקים‭ ‬משפחה‭ ‬וצאצאים

כל חיי חלמתי שתהיה לנו מדינה שתשמור על אזרחיה.
והחלום הזה התגשם אחרי שאיבדנו חלק גדול ממשפחת העם היהודי.
נולדתי בליטא ובתקופה הזו של המלחמה 1941-45 הייתי בת 16 והיינו תחת השלטון הנאצי האיום והנורא. קשה לתאר.

בכמה מילים וגם לא בכמה ימים את התקופה הזוועתית הזו.לחיות כל יום בפחד, בהתעללות, להיות בן אדם ללא זכויות וללא שם, ושכל אחד יכול לעשות בך כרצונו ללא יכולת להתגונן.
עברו 75 שנה מיום השחרור והדבר שרציתי ביותר היה שתהיה לנו מדינה, שנוכל לגדל בה את הדורות הבאים, שנהייה חופשיים, נחייה בלי פחד, בלי ניצול, שלא נרעב ללחם ובלי אדונים מעלינו. פשוט להיות מאושרים שיש לנו בית- בית ליהודים.

חלומי התגשם וזכיתי לעלות ארצה עם בעלי ז״ל ולהקים 3 דורות אחרינו: זאת גאוותי וזה הניצחון שלי!
אביא כאן שני סיפורים אישיים מתוך רבים אחרים:
האחד- באקציה שהיא סלקציה (ימינה לחיים ושמאלה למתים) מבלי שנדע נרצחו למעלה מ 10,000- יהודים. עמדתי בשורה אחת עם אימא ודודה שלי הצעירה שהייתה אז בת 28. הדודה הייתה ביני לבין אימא.
כשהדודה ראתה שעושים את ההפרדות אמרה לנו – זה לא לעבודה. הם לוקחים אותנו למות – ועל המקום קיבלה התקף לב ומתה. ואנו עדיין לא עברנו את האקציה. תורנו טרם הגיע. אבא שהיה בשורה אחרת אמר לנו שנאחז בדודה כל אחת מכיוונה ונתקדם, שלא יראו שהיא מתה. הצלחנו במשימה וזכינו בחיים עם דודה מתה. בהמשך היא נקברה בבור ענק יחד עם עשרת אלפים היהודים.


הסיפור השני – יום אחד נלקחנו למחנה עבודה בו הופרדנו מהגברים. נשים וילדים באוהל אחד וגברים באוהל שני. באותו יום לאימא היה חום ולא יצאה לעבודות השירות שלנו (כביסות לחיילים הנאצים, גיהוצים וכו). יחד איתנו היו שלושת אחיי הקטנים כשהצעיר היה בן 12 והחשש הגדול היה לחייו. ואז אימא שמעה מכוניות שנכנסו למחנה והבינה שמשהו קורה. מיד התלבשה והלכה למטבח כדי להראות שהיא עובדת.

אנו יצאנו לעבודה והשומרים שמלווים אותנו לא הגיעו בסיום העבודה. לא הבנו למה הליטאים שהלכו בצידי הדרך הסתכלו עלינו ברחמים נוראיים. לבסוף הגיעו השומרים כדי ללוות אותנו חזרה למחנה וכשאנו מתקרבים אנו שומעים צרחות נוראיות נוראיות- פשוט לא נורמליות. נודע לנו שהייתה אקציה
ולקחו את כל הילדים והאנשים שהיו חולים. בזכות התושייה של אימא היא ניצלה ממוות גם באותו יום.
שלושה ימים לא פסקו הבכיות והצרחות והיללות במחנה של האמהות השבורות ואנו לא יצאנו לעבודה. איך אפשר לשכוח ילדה בת שלוש בשם רוזה שכל כך אהבנו ונעלמה.

חוזרת לימים שלנו בהם אנו נלחמים בקורונה – הכל מתגמד לעומת סיפורי הזוועה של ארבע השנים בהם הייתי נערה.

שמחה מאד שיש לנו מדינה דמוקרטית עליה צריך להגן כדי שנמשיך להיות עם חופשי בארצו

העלו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *