מקומונים בשרון מקומונים בנתניה מקומונים בחדרה מקומונים בקרית השרון פולג ימים השבת בנתניה

רצה בדרכה

למרות המגבלה הפיזית קרן עמרוסי מעולם לא הרימה ידיים, לא כשעברה חמישה ניסיונות היריון כושלים, לא כשהתגייסה לצבא ולא כשהיא משמשת השראה לכל סובביה כרצת מרתון

מאת ישי פלדמן

אחרי עשרות שנים בהן חיה בעולם של דממה, קרן עמרוסי (42) הסכימה לראשונה להשתמש במכשיר שמיעה בחייה הבוגרים רק כשהייתה בת שלושים. זה היה צעד מבורך עבור קרן, כבידת שמיעה מלידה, והיא השתכנעה לעשות זאת רק כשבתה הבכורה נולדה.

כעבור שש שנים עמוסות רגשית, שכללו לידות מוצלחות של שתי בנות נוספות, אך גם מספר הריונות כושלים, בישרו הרופאים לה ולבעלה שקרן לא תוכל ללדת יותר. זו הייתה בשורה קשה עבור השניים, שקיוו כי עוד יוכלו להרחיב את משפחתם בעתיד.

אותן חדשות, גרמו לקרן לשקוע בדיכאון. אך גם שם, בדיוק כמו שהצליחה להתגבר על המגבלה הפיזית שלה בנושא השמיעה, היא ידעה להתעלות. הדכדוך שחוותה, לא גרם לה להרים ידיים ודרך ההתמודדות שלה איתו הייתה מלאת השראה.

היא יצאה אל הטבע, התחברה לעצמה מחדש ומצאה את הפעילות שעושה לה הכי טוב – ריצה. מאז, היא לא מפסיקה לרוץ, ועוזרת לאחרים להתמודד עם הקשיים שלהם. כמאמנת לאורח חיים בריא, להעצמה ולספורט, היא סוחפת אחריה רבים אחרים בדרך האופטימית שלה. ביום שישי הזה, היא תרוץ את המרתון השישי שלה, במסגרת מרתון טבריה, הנערך בהפקת מרתון ישראל.

"בגיל שש בחרתי לזרוק את מכשיר השמיעה לפח", מספרת קרן מדוע זנחה את מכשיר השמיעה בגיל צעיר: "עשיתי את זה כי כשהילדים לעגו לי על מכשיר השמיעה, כאב לי לשמוע. נולדתי כבדת שמיעה, במונחים רפואיים על סף חרשות, אך אני רציתי להיות ילדה רגילה כמו כולם. רציתי להיות שווה, לזכות בחברים וחברות לכתה, שיאהבו אותי ויקבלו אותי. בסך הכול לא שמעתי, אך עבור הילדים האחרים הייתי שונה. לכן בחרתי להיות לפחות מבחינה ויזואלית שווה ולא ללכת עם מכשיר השמיעה".

המשכת לאורך הרבה שנים לתפקד ללא מכשיר שמיעה. איך התמודדת?

"תמיד הייתי בהכחשה לגבי השמיעה. כמובן שזה לא היה המענה הנכון לבעיה, אך אז ניסיתי להתמודד ללא השמיעה. ניסיתי לברוח מהמגבלה הזאת. אם מישהו היה אומר לי שאני לא שומעת, הייתי אומרת שזה לא נכון, שהוא פשוט לא מדבר מספיק ברור. בכתה הייתי יושבת בשורה הראשונה ומנסה לקרוא את השפתיים של המורה. בהמשך, לא רצו לגייס אותי לצבא, למרות שבסופו של דבר התגייסתי וגם היה לי טוב בשירות הצבאי. את בעלי הכרתי במועדון ריקודים, וגם לו לא סיפרתי בהתחלה שאני לא שומעת. רק בהמשך התוודיתי בפניו על כך".

איפה הגיע המפנה בו הסכמת להשתמש במכשיר שמיעה?

"אחרי שבתי הבכורה נולדה הבנתי שאני חייבת לעשות את זה. הרגשתי שמוטלת עליי אחריות ושאני צריכה לשמוע טוב אם יש לי את האפשרות לכך. בעיית השמיעה, היא משהו תורשתי. גם לאמי יש את אותה הבעיה. אך בתי הבכורה נולדה עם שמיעה תקינה".

ואז הגיעה הלידה של בתך האמצעית, שנולדה כבדת שמיעה. איך הייתה ההתמודדות?

"זה לא היה פשוט. במשך כל כך הרבה שנים לא קיבלתי את עצמי בגלל הנושא הזה, ואז נולדה לי בת כבדת שמיעה. קיבלתי החלטה שהיא לא תעבור את מה שאני עברתי. הפכתי ללביאה וידעתי שרק אני יכולה להוליך אותה בדרך קלה מזו שאני חוויתי. מגיל חצי שנה היא החלה להרכיב מכשיר שמיעה. בהמשך, גם היא לא רצתה להשתמש בו בגלל אותה הסיבה. היא לא רצתה להרגיש שונה מבחינה ויזואלית והתביישה לשים את מכשיר השמיעה ליד חבריה לכתה".

איך גרמת לה בכל זאת להשתמש במכשיר שמיעה?

"הסברתי לה את המשמעות של לשמוע מגיל צעיר ואת החשיבות הגדולה בכך. זה אחד החושים המשמעותיים שלנו וככל ששומעים מגיל צעיר יותר כך לומדים לזהות טוב יותר את הצלילים סביבנו. עשינו איתה תהליך שבו גרמנו לה להאמין בעצמה. היא רצתה להיות כמו כולם, אך הסברנו לה שהיא צריכה להיות עצמה ומיוחדת בדרכה. בנוסף, היא מאוד אוהבת מוזיקה, מעריצה זמרות ואוהבת לשיר. לכן חיברתי אותה למקום הזה, שעושה לה טוב. אנחנו מקלים עליה בכל דבר שניתן, הן בבית והן במערכת החינוך, כדי שתוכל להתמודד עם זה בצורה הטובה ביותר ולהצליח".

נולדו לך ולבעלך שלוש בנות, אך תהליך הרחבת המשפחה לא היה קל ולווה בחמש הפלות. תוכלי לספר?

"במהלך השנים שבהן נולדו שלוש הבנות, ועוד לפני הלידה הראשונה, היו מספר הריונות כושלים. חוויתי חמש הפלות ושני הריונות מחוץ לרחם. אחרי שנולדה בתנו השלישית, אמרה לי הרופאה שלא אוכל ללדת יותר. למרות שהיו לי שלוש בנות, היה בבשורה הזו משהו מאוד קשה עבורי. שקעתי בדכדוך עמוק לאחר מכן. הדרך עבורי להתמודד עם זה הייתה לצאת אל הטבע. התחלתי לעשות הליכות ארוכות עם עצמי".

משם התפתח עניין הריצה. איך זה קרה?

"פגשתי אישה במהלך ההליכות שעשיתי. היא שאלה אותי אם אוכל להיות מאמנת הריצה שלה. מכיוון שהייתי הולכת כל כך הרבה, חשבו שאני עוסקת בספורט באופן מקצועי. בהכשרתי, הייתי נטורופטית ומטפלת, אך תמיד האמנתי בחיבור בין גוף ונפש, וכשפנו אליי עוד אנשים כדי שאאמן אותם בריצה, הבנתי שזה החיבור שאני צריכה לעשות. למדתי במכון וינגייט הדרכה לריצות ארוכות והתחלתי לרוץ באופן קבוע ולאמן אנשים. מאז, גם רצתי בחמישה מרתונים. ריצות המרתון היו חוויות מעצימות בשבילי, ובכלל, הריצה הפכה עבורי לדרך חיים מדהימה. כשאני רצה אני מרגישה שאני חיה וזה משהו שאני לא מוותרת עליו. בכל יום אני יוצאת לרוץ בין 10-15 ק"מ, לא משנה אם זה בגשם, בברד, בחום או בבוץ".

מה מצאת בענף ספורט תובעני שכל כך משך אותך?

"אני גיליתי את עצמי מחדש בריצה. יש בספורט משהו שגורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו. אני חושבת שמעבר לפעילות עצמה, יש בספורט ערכים כמו התמדה, כוח רצון, נחישות ועוד, שמלמדים אותך וניתן ליישם אותם בכל תחום. היום כל מי שסביבי ממש נדבק לעניין הריצה. אני מאמנת בוגרים וקבוצות ילדים ואפילו הבנות שלנו התחילו לרוץ".

איזה מסר את רוצה להעביר להורים ולילדים עם מוגבלויות?

"אני חושבת שכל מגבלה פיזית היא משהו שאפשר בהחלט לנצח. רק צריך שתהיה אמונה עצמית. זה לא משהו שמקבלים ביום אחד, אך אם עובדים על זה מצליחים. עבור ילדים, משמעותי מאוד למצוא את הדבר שמעניק להם ערך מוסף. בין אם זה ספורט או אמנות. כל דבר שמתווה להם את הדרך הטובה. כאן גם צריכים להיכנס ההורים לנושא, כי לא כל ילד יודע למצוא את הדבר שעושה לו טוב, וההורים צריכים לקחת את האחריות ולהכווין את הילד לדברים הנכונים.

צילום ג'וני סער

העלו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *