מקומונים בשרון מקומונים בנתניה מקומונים בחדרה מקומונים בקרית השרון פולג ימים השבת בנתניה

מחלוקות או לא להיות

השיח במדינת ישראל רוויי מחלוקות. אי הסכמות. התנגדויות. כל אמירה של איש ציבור כזה הוא אחר מהווה הזדמנות לפילוג. היא קרש קפיצה להביע דעה נגדית במלוא הכוח. לעיתים נדמה שעוד לפני ששומעים את הרעיון, לפני שמנסים ללמוד מה נאמר בו קופצים מכל עבר המתנגדים והתומכים, ואלה שמעודדים את אלה ואחרים שאפילו לא יודעים באיזה צד הם,  ונוצר מעין בליל של מילים שאפילו לקטלג אותם לאחד הצדדים הופך להיות משימה בלתי אפשרית וזה עוד לפני שעסקנו בבעיית הבעיות שהיא שיח חרשים.

אז מה זה אומר ? האם אין אפשרות לחשוב שונה? האם חייבים לקבל הכל כמובן  מאליו?         הרי ידוע הדבר ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (ברכות נח ע"ב). אז מה העניין ? האם ריבוי הדעות הוא שלילי ? או שאולי הריבוי והגיוון מפרים ומייצרים דברים חדשים ?

אומרת לנו המשנה במסכת אבות : "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו". האם מכאן אפשר לגזור, שיש מחלוקות טובות ? הלא, כבר המילה "מחלוקת" מביעה עניין של חילוק, חלק פה וחלק שם, אני איתו והוא איתם – על פניו אנטיתזה ל"לשם שמיים".

אז בואו נעשה קצת סדר.

פרשת השבוע שלנו עוסקת במחלוקת קורח ועדתו. אשר עליה נאמר במשנה, שהיא אינה לשם שמיים. ומדוע אין סופה להתקיים ?  הרי קורח ביקש לשים סימן שאלה סביב נושא בחירת ההנהגה. הוא טען כי משה המקורב לקב"ה "סידר" למשפחה שלו משרות נחשקות ושוות. מבחינתו לא היה כאן הליך חוקי והוא מבקש להוציא זאת לאור. ועל פניו נראה, מתוך התגלגלות האירוע , כי הקב"ה תומך בתרבות של סתימת פיות. מי שמערער על דרכיו הוא פשוט קובר אותו. נשמע קצת מאפיונרי… אלא שלמרות שזה מצטייר מצויין, עם בסיס טוב לצעקת העוולה הבאה אחריו לא כך הם פני הדברים. ומי שצועק הוא לאו דווקא צודק (והרבה פעמים זה בדיוק הפוך). גם כיום נשמעות טענות שנבנות באופן משכנע ונאמרות בהן בדיוק המילים שיעשו את העבודה מול המגזרים השונים ואשר מוביליה טוענים לחוסר הוגנות משוועת או לעיוותי החלטות בעליל אך כאשר פורטים אותן מגלים, ש"לא דובים ולא יער". ובדיוק באותו האופן איגד קורח את עדתו.

קרח היה אישיות בעלת שם ואף המדרש אומר עליו: "קרח חכם גדול היה ומטועני הארון היה".  והוא טען טענות מבוססות היטב, אך לפני ההתעמקות בטענות יש להסתכל עמוק על מניעיו וגם לשאול האם טענותיו מושרשות בצורך אמיתי לתקן או האם הן נובעות ממעיין החשיבות העצמית והדאגה לאינטרס האישי ? וכיוון שמניעיו נגועים, אין מחלוקתו לשם שמיים.

ואולי יש בה משהו נוסף. שואלים המפרשים,  מדוע  פרשייה זו נקראת מחלוקת קורח ועדתו ולא מחלוקת קורח ומשה כפי שניכר מקריאת הכתוב? והתשובה היא שקורח חלק אף עם עדתו. בפרשה התאגדו להם אנשים אשר חיים במוד של מחלוקות וכל מי שהצטרף אל קורח לא עשה זאת על בסיס רציונאל משותף, אידיאולוגיה נעלה אלא, כל אחד מפרטי אותה עדה ראה רק את טובת עצמו. וכדי שהתרבות הזו לא תהיה רווחת בעם –  העונש שלהם הוא בלתי מידתי.  מפה נלמד, שאם כל אחד ידאג לעצמו ולא יראה מולו את טובת הכלל ולא יוותר על כבודו שלו למען שלמות ואחדות העם אזי תגרם רעידת אדמה שתחריב את כולנו.

ועדיין שאלתנו בעינה עומדת. מדוע מחלוקת הלל ושמאי מקבלת תווית של תרבות חיובית הרי היא עדיין מחלוקת ? הלל ושמאי חלקו זה על זה.

אלא שהמשנה באה להדגיש  בפנינו כי טבע האנושות הוא שיש בה דעות שונות ומגוונות, מקבילות ואף סותרות זו את זו ואולי זה כל היופי וכאשר אנשים בעלי דעה אחרת מנסים לברר את האמת מתוך רצון לחבר וללכד. זו הדרך הנכונה לטפל בשונות. יש חשיבות לברור, להבנת השוני וכשהמטרה היא לחתור לאמת מתוך אמת , יושר ויושרה בלי מניע אישי ובלי נגיעות נסתרות  המחלוקת הזו היא לשם שמיים.

כלומר, מחלוקות הן יסוד בחיי חברה ורק כאשר ההתייחסות לנקודות השונות תהיינה מתוך רצון אמיתי לעשות טוב ולהרבות אור –  העולם יכול להתקיים. ויותר מכך, המילה "מחלוקת" מכילה בתוכה את המילה "חלק".  לעיתים כדי להיות חלק אני צריך לברר את הדברים, לחלוק עליהם ואז כשההדורים מתיישרים וכל אחד מוצא את מקומו כולם בעצם נהיים חלק גם אם לא מסכימים על הכל. ריבוי הדעות מחנך אותנו לסובלנות ולפתיחות. הוא מייצר הקשבה וירידה לעומקם של דברים. והבירורים האלה כשהם נוגעים בלב העניין הם יוצרים את החיבורים וכשאתה חלק אז – סופה להתקיים.

העלו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *