"הצבא מפסיד הרבה חיילים טובים בגלל הצליאק"

את החלום שלו, לשרת כחייל קרבי בצה"ל, תכנן ניב להגשים עוד הרבה לפני שהתבשר כי הוא חולה בצליאק. אז, כשהיה בגיל 14 בלבד, הוא אמור היה להשלים עם העובדה שלא רק שהוא ייאלץ להפסיק ולאכול את הפיצות שכל כך אהב בעקבות הרגישות שלו לגלוטן, אלא שייתכן מאוד שמגבלות הצליאק ימנעו ממנו מלהגיע בשירות הצבאי ליחידה קרבית מובחרת. את הגזירה האכזרית שכפתה עליו המחלה לגבי איסור הפיצות ומאכלים טעימים אחרים שאהב ומכילים גלוטן, קיבל ניב בלית ברירה והסתפק בתחליפים. אך על החלום לשרת ביחידה קרבית, הוא פשוט לא היה מוכן לוותר. 

"מגיל קטן רציתי מאוד להיות לוחם" מספר ניב, "התחברתי לזה ותמיד אמרתי שכשאני אגדל אהיה לוחם בחטיבה קרבית. כשגיליתי שאני חולה בצליאק, לא התכוונתי לוותר על זה. הייתי אז בגיל 14 והאמת שהקשיים היו אחרים ולא כאלה שקשורים לצה"ל. הייתי ילד שמאוד אהב לאכול פיצות, המבורגרים ודברים נוספים שאסורים לחולי צליאק, כך שבהתחלה היה מאוד קשה. לא הכרתי אז הרבה אנשים שחולים בזה ולא ידעתי על זה הרבה. חוץ מעמותת הצליאק לא היו הרבה אנשים שעזרו לי. זה בעיקר הפריע לי כשרציתי לצאת עם חברים לאכול. תמיד הייתי צריך לבדוק אם במקום שאנחנו הולכים אליו יש מנות שמתאימות לי ואם לא אז זאת הייתה בעיה. בכל מקרה, עם השנים המודעות לצליאק גדלה והיום הרבה יותר קל להסתדר".

למרות המחלה, ניב הבין במהלך הקשרים הראשוניים שלו עם הצבא ובעת שהגיע לראיונות בצו הראשון שלו, כי קיים סיכוי שיוכל להגשים את החלום ולהתגייס ליחידה קרבית. "התאמנתי הרבה ונכנסתי לכושר כי היו שמועות על חיילים עם צליאק שהצליחו להתקבל לסיירות מובחרות" הוא אומר, "אך אף פעם לא פגשתי חיילים כאלה ולא ידעתי אם זה נכון. רציתי מאוד להיות באחת הסיירות המובחרות ולכן השקעתי בזה. בראיון האישי אמרתי שאני רוצה להיות קרבי ושם אמרו לי שזה לא אפשרי. הבנתי שהם לא רוצים לקחת אחריות עליי בכל מה שקשור לתפקוד עם הצליאק בלחימה. לכל מקום ויחידה קרבית שניסיתי להתקבל, בעטו אותי מכל המדרגות".

לאחר שהבין ניב כי הדרך להגשמת החלום שלו בעייתית, הוא בהחלט הושפע מכך, אך אף פעם לא ויתר. "נכנסתי לתקופה לא טובה כשהבנתי שלא מקבלים אותי ליחידה קרבית" הוא מודה, "הפסקתי להתאמן, לא רציתי להתגייס והרגשתי שאני עושה הכול כדי להגיע לשירות משמעותי בצבא ושצה"ל לא רוצה אותי. לא הייתי חייב להתגייס ואמרתי להם שאו שאני אהיה לוחם או שלא אהיה בצה"ל בכלל. אחרי חצי שנה הבנתי שאני לא מוכן לוותר על הדבר הזה והמשכתי לנסות ולהילחם".

כדי להגיע ליחידה קרבית, נאלץ ניב להילחם קודם כל בבירוקרטיה שבדרך. "רבתי עם הצבא במשך הרבה זמן" הוא מעיד, "התקשרתי אליהם כל יום, הרבה שיחות טלפון, הרבה פקסים. זה לא היה פשוט, אך בסופו של דבר הצלחתי להגיע ליחידת החילוץ וההצלה בפיקוד העורף. גם שם היו מקומות שלא הסכימו לקבל אותי, אך בגדוד קדם, לקחו את האחריות וזה היה הגדוד היחיד שבחר לתת לי את ההזדמנות".

במהלך השירות שלו, ניב עבר טירונות ולאחר מכן גם אימון מתקדם של גדוד החילוץ וההצלה. זה אמנם לא סיירת מובחרת כפי שחלם, אך התפקיד הקרבי שהוא עושה כרגע, בהחלט מספק אותו. "קיבלתי בסוף את מה שרציתי" ניב מסביר, "זה מקום מדהים ואני עושה פה עבודה מעניינת וממש טובה. הגדוד שלנו תופס קו ביהודה ושומרון ונמצא באזור קלנדיה. אנחנו לא מתפקדים כמו גדודי חי"ר בזמן מלחמה, אך בהחלט שותפים לפעילות בתור כוח של חילוץ והצלה. במהלך ההכשרה תרגלנו חילוץ ממבנים הרוסים, חילוץ והצלה במצב אב"כ ואני יכול להגיד עכשיו שאני לוחם כמו שרציתי".

לאחר שהוא כבר נמצא בתוך תפקידו, ניב לא מבין מדוע מערימים קשיים רבים כל כך על חיילים במצב שלו ולמה ישנה התעקשות מצד הצבא שלא לקבל חולי צליאק לתפקידים עם אופי קרבי. "אני לא מוצא בזה שום בעיה" אומר ניב, "יש מנות קרב ללא גלוטן וגם במנות קרב הרגילות את רוב הדברים אני יכול לאכול. כך שגם במצב אמת ובעת לחימה אפשר להסתדר. אני חושב שזה תירוץ של הצבא לא לקחת חיילים עם צליאק ואני חושב שהצבא מפסיד הרבה חיילים טובים בגלל שהוא לא מוכן לקבל אנשים עם צליאק לתפקידים קרביים. באופן אישי אני יכול לומר שהגעתי למקום ממש טוב ושהסגל שלנו הוא הכי מדהים שיכול להיות. אם אני מתבייש לבקש אוכל הם מתעצבנים עליי ולא מוכנים שאני אשאר רעב. הם יהפכו את כל העולם בשביל שיהיה לי אוכל ושאקבל את הדברים שאני צריך".

גם לאחר שמבחינה אישית ניב קיבל את מבוקשו והתגייס ליחידה קרבית, הוא ממש לא מתכוון להשאיר את המצב כפי שהוא וזאת לטובת אנשים אחרים במצבו. "לדעתי צריך לפתוח את האפשרות להתקבל לסיירות גם עבור אנשים עם צליאק ואני מנסה לפעול בעניין הזה" הוא מספר, "אני לא חושב שיכול להיות שהגדוד הקרבי היחידי שמקבל אנשים כמוני יהיה גדוד קדם ושכולם יגיעו לפה. אני מקווה שאצליח להביא לאיזה שהוא שינוי וניסיתי לדבר עם אנשים בכירים בעניין הזה. אני לא חושב שאנשים צריכים לעבור את מה שאני עברתי בכל הבירוקרטיה עם כל כך הרבה טלפונים ופקסים ואולי בזמן הקרוב נראה את השינוי. היום אני כבר עוזר לאנשים במצבי שמתקשרים להתייעץ איתי. כיוון נוסף שאני אולי ארצה זה קצונה. אם אעשה את זה אולי זאת תהיה עוד הוכחה שאנשים עם צליאק יכולים להגיע לאן שהם רוצים".