מקומונים בשרון מקומונים בנתניה מקומונים בחדרה מקומונים בקרית השרון פולג ימים השבת בנתניה

הכל עובר עליך !!! האמנם ???

כמה פעמים קרה לנו, כהורים וכמורים, שילד זעק בפנינו, שהחבר שלו קילל אותו במקרה הטוב, ואת אמא שלו במקרה הפחות טוב ? וענינו בשלוות נפש: "אז הוא קילל", "שטויות", "תתעלם", "תתרחק ממנו" ועוד כהנה וכהנה תשובות.

הקללות האלו לא מבהילות אותנו הרי אין אמת בקללה, אין בה ממש ואכן בחיי היום יום כשקללות לצערנו, הן חלק מהשגרה, אנו לא עוצרים כדי להתייחס אליהם. אמרו ? אז אמרו ! ובניגוד לכך, פרשת השבוע שלנו עוסקת כל כולה בעניין זה. בלק רצה לקלל את ישראל ? אז רצה ! מדוע התורה מקדישה לעניין זה פרשה שלמה בה מפורט הנושא מכל היבטיו התוכניים, הסמליים והטקסיים. מה, לקללה יש כוח ? צריך להתייחס אליה ?

הקב"ה כבר בראשית הסוגיה הודיע לבלעם: "לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא". (במדבר כ"ב, י"ב) כלומר עם כל הכבוד לבלעם ולמעמדו בעולם הוא אינו יכול לשנות את מזלו של העם הנבחר. העם מבורך ולכן לא ניתן לקללו. ובאמת לאורך כל הפרשה אנו רואים שעם כל המאמץ, הטקסים ושינויי המיקומים רק ברכות יצאו מפי בלעם וכמו שנאמר בספר דברים: "וְלֹא-אָבָה  ה' אֱלֹוקיךָ, לִשְׁמֹעַ אֶל-בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקיךָ לְּךָ אֶת-הַקְּלָלָה, לִבְרָכָה: כִּי אֲהֵבְךָ, ה' אֱלֹקיךָ". (כ"ג,ו')

ועוד נשאל : מדוע ה' מתעסק בנושא בלעם והקללות עד כדי לשלוח את מלאכו שימנע ממנו ללכת? למה הוא לא איפשר לו לקלל כרצונו כפי שבלק ביקש ממנו ? אדרבה, שיקלל, הרי לכאורה אין בכך ממש, ובייחוד אם זה נוגד את רצון ה'.  או שאולי אכן יש כוח לקללות ?

התורה מצווה אותנו: "לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ…" (ויקרא י"ט,י"ד) מה איסור יש בדבר ? הלא החרש לא שומע שקיללת אותו ולעיתים זה אקט אישי להביע זעם, להוציא כעסים, להירגע מבלי לפגוע באיש. אז מה הבעיה ?  מה עוד, שהתורה אינה מסתפקת רק בלהזהיר על איסור קללה, אלא גם קובעת עונש חמור למקלל בשם ה'. בויקרא כ"ד, י"ד נכתב: "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשּׁומְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל ראשׁוֹ וְרָגְמוּ אותוֹ כָּל  הָעֵדָה".

הרמב"ם ב"ספר המצוות", מצווה שי"ז טוען, שאיסור זה לא בא ללמד על כוחה של הקללה אלא הוא בא לשמור על המקלל עצמו. על תכונת הנפש שלו, על מידותיו.

בגאולת מצרים, כשהביא ה' על מצרים עשר מכות, נצטווה אהרון להכות על היאור ועל החול על מנת שמשה לא לקח בהן חלק משום הכרת הטוב.

ונשאלת השאלה וכי היאור מרגיש משהו ? האם החול נעלב מכך שמשה השתמש בו? וכי יש להם את האפשרות לכעוס או להיפגע?! אלא לא היאור ולא החול הם העניין אלא משה. מידותיו של משה. שמחזיר טובה תחת טובה. לא היאור ולא החול זקוקים לטובה זו אלא זה מחנך את האדם, שלא להשחית מידותיו וכנ"ל לגבי המקלל.

ובכל זאת, האם עניינו של הקב"ה הוא מידותיהם של בלעם או בלק ?

הקב"ה דואג לאוויר ולאווירה בעקבות הקללות. יש פה עניין פסיכולוגי שנלמד מפירוש אברבנאל לפרשת בלק : "ואם היה בלעם מקלל את ישראל היו גויי הארץ בוטחים בקללתו ומתאמצים להילחם בישראל על משענת קללתו. אמנם כששמעו מדבריו שהקב"ה מונע מהם הקללה ומודיע כי ברוך הוא יכירו וידעו כל יושבי תבל ושוכני ארץ כי שם ה' נקרא עליהם ויחשבו שהייתה הצלחת ישראל מאת ה' מן השמים… ולא יקום בהם עוד רוח להילחם בישראל…"

אין משמעות לקללות של בלעם. בלעם יכול לקלל והקב"ה יברך, אלא שיש תוצאות שהקב"ה רצה למנוע על ידי הפיכת הקללות לברכות – דמורליזציה.

לא פעם, כשאנו שומעים את השיח הציבורי בעקבות הפיגועים או בעקבות דברי ח"כ זה או אחר, אנו כועסים שעכשיו האויבים שלנו מתחזקים ומה יהיה עלינו ? וכי הקב"ה פועל לפי דברי איש זה או אחר או לפי מעשה זה או אחר? ברור שלא. הקב"ה מנהל את עולמו ע"פ הבנתו. אבל המורל של העם חשוב לא פחות.

למילים יש כוח השפעה רב.

בואו נקפיד על שיח מעצים ומחזק ונמנע מכל שיח שמדרדר אותנו לתהום בבחינת "האדם נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיו" כל שכן, דיבורו.

העלו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


Warning: Parameter 1 to W3_Plugin_TotalCache::ob_callback() expected to be a reference, value given in /home/awapp/public_html/wp-includes/functions.php on line 3408