מקומונים בשרון מקומונים בנתניה מקומונים בחדרה מקומונים בקרית השרון פולג ימים השבת בנתניה

בקרוביי אקדש

אני לא מתכוון לדבר על השואה. אני לא מבין אותה. היא לא נתפסת במוח האנושי. למרות שהייתי בפולין וראיתי את העדות המצמררת לזוועות עדיין אני לא מצליח להפנים. היא הזויה אבל לצערנו, ולצער ההיסטוריה של עם ישראל ושל האנושות כולה, היא קרתה, היא הייתה המציאות של מיליוני אנשים, נשים וטף. הרבה שאלות עולות מתוך הניסיון להבין את פיסת ההיסטוריה הטראגית, המזעזעת, האומללה הזו וקטונתי מלנסות לענות עליה. אך דבר אחד ברור לכולנו אותם אנשים שלא שרדו את השואה ולהבדיל, ברוך ה', אותם ניצולים הינם קדושים. קדושי ישראל. המשימה הלאומית שלנו היא לזכור ולא לשכוח. להעביר את זה הלאה. וכמו שאמר יגאל אלון: "עם שאינו מכיר (בגרסה אחרת, מכבד) את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", וזה מתייחס כמובן למאורעות השואה אך כל אירוע טרגי או להבדיל, מרומם עלינו ללמוד ממנו כדי ליצור לנו הווה ראוי ועתיד טוב לעם ישראל.

עוד אירוע טראגי שמוחנו הדל מתקשה להבין ולעכל אירע בפרשת שמיני אותה נקרא השבוע בה מסופר על מות שני בני אהרון בתוך חגיגות חנוכת המשכן :

"וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן" (ויקרא י', א'-ג').

אירוע זה העלה על הכתב שאלות רבות והשערות רבות אשר ניתן לומר כי החוט המקשר בין כולם הינו האמרה המוכרת (מתוך הפסוקים הנ"ל) "בקרובי אקדש".

גם אני, הבאתי בעבר, בפלטפורמה זו, פרשנויות כאלו ואחרות המתייחסות לעודף מוטיבציה של בני אהרון, לראש גדול מידיי ועוד תוך התייחסות פרטנית, אישית לבני אהרון. מבקש בדבריי אלה להביא כיוון אחר … כיוון ציבורי יותר.

למילה קורבן ולמילים קירבה וקרוביי אותו שורש קר"ב ומעניין כי בהתייחסות לחטאם משתמש הכתוב פעם ב "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה'" (י',ב') ופעם ב "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי- ה' " (ט"ז,א')

הרש"ר הירש בפירושו מתייחס לכך ואומר : "קריבתם לפני ה' היתה סיבת מתם. הם לא הבינו את רום האידיאל היהודי – ואת פחיתות מעלתם הם; הפרזה זו בערך עצמם היתה הצד האישי של חטאם – הקריבה – והיא שהביא לידי אובדנם". ההתקרבות גרמה לקורבנם.

ועוד הוא אומר בהמשך כי עצם העובדה שהכתוב מקדים את יחוסם למעשם מלמד כי בשל היותם בניו של אהרון הם הרשו לעצמם לשים את עצמם במרכז ההוויה. בשל קירבתם הם חשו בצורך להוציא עצמם מן הכלל ולהביא באירוע הציבורי הזה קורבן אישי. הרב הירש טוען כי בהתנהגותם זו הם פספסו את המטרה לשמם הם מקריבים קורבן, הם פספסו את שליחותם הציבורית. מעלו באופן מסוים בתפקידם ככוהנים.

הקירבה לקב"ה מחייבת את הקרובים להקריב את פרטיותם. אין לכם מקום כפרטים במעמד זה אלא רק כשליחי הציבור הקדוש כולו. יתרה מכך אומר הרש"ר הירש, בזמן התפקיד הנעלה מתבטל הרצון השרירותי שלהם כפרטים אין להם שיקול דעת ואין להם בחירה. רק רצונו של ה' מונח כאן.

ובהמשך לאחר מות בני אהרון נדרשים איתמר ואלעזר ואביהם להמשיך ולתפקד כראוי ברוח הדברים: "The show must go on" , כי אתם לא אנשים פרטיים  ומשה חייב לוודא שאכן הם הבינו את המסר ולכן כשהוא רואה שבמקום לאכול הם שורפים הוא נוזף בהם "וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן, הַנּוֹתָרִם, לֵאמֹר. מַדּוּעַ, לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ–כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא" (פסוק ט"ז) ורק כאשר הם מסבירים לו את הרציונאל לפי פרשנים מסויימים או מקבלים את ההערה ומתנצלים לפי פרשנים אחרים אז " וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".

אז… מתפקידנו לזכור ולא לשכוח…

בעל תפקיד הוא בעל תפקיד ובשם התפקיד הוא מפסיק להיות אדם פרטי וכל יישותו היא שליחות. כשאדם פועל בשליחות הקב"ה עליו לעשות ע"פ הציווי בלי לחרוג ימינה ושמאלה גם לא לשם ההדרת שולחו. זו מעילה בשליחות.

רק כשנזכור את מהותם של שליחי הציבור, רק שנפנים את גודל שליחותם נדע מהו תפקידנו כשליחי ציבור, כמנהיגים ורק כך נוכל לצעוד לקראת בניית חברה הוגנת, מוסרית, נכונה.

ומשום מה מהדהדים בי דברי חתימתו של הרב קוק "עבד לעם קדוש" כשאתה מנהיג עם אתה במוד של עבד לעם.

 

העלו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים