מקומונים בשרון מקומונים בנתניה מקומונים בחדרה מקומונים בקרית השרון פולג ימים השבת בנתניה

אמנות הריפוי

הפסל דן רייזנר, מספר בראיון לעיתון השבוע בנתניה על הפוסט טראומה שחווה בעקבות שירותו הצבאי, על תהליך ההחלמה ממנה ועל שיטת הריפוי שפיתח בעקבותיה

מאת ישי פלדמן

 כשהחל דן רייזנר את דרכו בעולם האמנות בתור ילד, הוא כנראה לא ידע עד כמה משמעותית תהיה ההשפעה של תחום העיסוק שלו על חייו. מעבר לעובדה שזוהי הקריירה בה בחר, הסתבר לו במרוצת השנים שזהו גם כלי הריפוי שלו. אחרי ששירת בשטח לבנון בשנות השמונים, כחובש קרבי בצנחנים, וחווה כמות רבה של אירועים לא פשוטים.

הפוסט טראומה, שהגיעה בשנת 2000, הציפה בנפשו שוב את אותם רגעים קשים וזיכרונות מורכבים מאותו זמן. השימוש שעשה ביצירה ובאמנות, הוא זה שסימן עבורו את הדרך החוצה מהטלטלה הנפשית.

"האמנות תמיד הייתה דרך חיים עבורי" מספר רייזנר, "זה משהו שהיה מוטמע בי עוד מהיותי ילד. הייתי רשום לחוגי אמנות והתחלתי לפסל בגיל מוקדם. אהבתי לשהות בטבע וידעתי למצוא שם את מרחב היצירה. תמיד ידעתי שזה הייעוד מבחינתי. כשהתגייסתי בשנת 83 לשירות כחובש קרבי בצנחנים, לא ידעתי הרבה על הצבא. חוויתי כילד את מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, אך המפגש עם הלחימה בלבנון היה חזיתי וקשה, והגיע בניגוד למרחב הפתוח והחופשי שחוויתי בילדות".

איך היית מתאר את המצב בלבנון באותו הזמן?

"זה היה מצב מלחמה לכל דבר, למרות שאף אחד לא רצה לקרוא לזה כך. שירתנו עמוק בשטח לבנון והיינו חיילי וייטנאם של המדינה. כחובש קרבי נאלצתי להתמודד עם סיטואציות מאוד מורכבות כשטיפלתי באנשים. נחשפתי להמון אירועים והחוויות הקשות הצטברו אצלי".

איזה תחושות ליוו אותך כאשר השתחררת?

"כשהשתחררתי מהצבא לא הבנתי שאני הלום. בעקבות החוויות המורכבות שחוויתי, התחזקה אצלי ההחלטה ללכת לכיוון לימודי האמנות. ידעתי שזה הדבר שמעניין אותי, וכשאתה חווה מקרוב כאלה אירועים, זה גורם לך להבין שכדאי לבחור בדבר שאתה באמת אוהב".

שנים אחרי השחרור הגיעה הפוסט טראומה. מתי זה קרה?

"במשך השנים שאחרי השחרור, למדתי במדרשה לאמנות ולאחר מכן בבצלאל. עבדתי ולימדתי בתחום. כשהתחילה האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, פרצה אצלי הפוסט טראומה. חוויתי מעין צונאמי פנימי מאוד גדול וחריף. מצאתי את עצמי עומד מול זה ללא אף כלי שיעזור לי להתמודד".

איך היית מתאר את הפוסט טראומה מבחינת היום יום?

"כשזה מתחיל, אתה חסר שליטה ומבין שאתה מצוי ביקומים מקבילים בין ההווה לעבר. לא קיימת מבחינתך ההפרדה בין האירועים שקרו לפני זמן רב יחסית לבין ההווה. אתה חווה זיכרונות וסיטואציות שקרו, וזה מציב אותך במצב של פגיעות וערנות. לאורך זמן זה מתיש ולא מאפשר לך להתרכז בדברים שאתה עושה. זה מבטל את האפשרות לקבל פניות לדברים אחרים ולפעילות שבה אתה אמור להיות עסוק ביום יום בהווה".

אחרי שהבנת שאתה בעצם הלום קרב, החלטת להשתמש ביצירה בניסיון להחלים. איך זה התחיל?

"עוד לפני השימוש ביצירה, החלטתי שאני אמצא את הדרך החוצה מהמצב שבו הייתי. זאת הייתה החלטת המפתח. תהליך הריפוי מתחיל בתודעה הזאת, למרות שבאותו רגע לא ידעתי מהי הדרך. אך הרצון לצאת מזה הוא משמעותי כי ישנם רווחים מלהיות במצב פוסט טראומה. אתה יכול להתעצבן על אנשים תמיד ולהגיד שזה בגלל שאתה פוסט טראומתי, ולספק את זה כסיבה להתנהגויות שונות אחרות. לכן אפשר להיבלע לתוך זה. כדי להסכים לצאת מזה, אתה צריך לדעת לוותר ולרצות לעשות שינוי".

ואז, כשעשית את ההחלטה הזאת, השתמשת באמנות לצורך התהליך?

"כן, אך זה לא בהכרח אמנות, אלא יצירה באופן כללי, וכלים יצירתיים. כל יצירה היא אופציה להוציא את העצמי שלך במקום להתכנס לתוך העצמי. הפוסט טראומה מזמינה את האדם להיבלע לתוך עצמו, והיצירה מאפשרת לו להוציא את הדברים החוצה".

איך הגעת לתובנה הזאת?

"הבנתי שיצירות פנימיות מאוד דומות לפסלים שאני יוצר. אני יכול לקחת את הכאב הפנימי שבי ולתרגם אותו למשהו תפעולי ולאובייקט חיצוני. אנחנו מתארים את הכאבים שלנו בצורה חומרית: "כבד לי! צפוף לי! אני בתקופה שברירית! יושבת לי אבן בבטן! תקוע לי בגרון! –  הכאבים הם של אובייקטים פיסיים. כפסל, זה מאפשר לי לתרגם את המקומות הפנימיים ומתוך זה התחלתי לייצר סדרה של כשישים פסלים שכל אחד מהם מייצג תובנה מתוך המחקר הפרטי שעשיתי".

אחד הפסלים שיצרת בתהליך הזה הושק בבית ינאי לפני מספר שבועות. מה מיוחד בו?

"אותו הפסל היה אחד מרצף הפסלים שיצרתי במסע הזה ומהסדרה שלה קראתי 'צלמי חמה'. לפני כשנה נכנסו אליי לסטודיו ביפו זוג אמריקאים יהודים. הם ראו את הפסל והתלהבו ממנו מאוד. הם ביקשו שאייצר להם גרסה גדולה יותר שלו כדי לקחת אותו לחצר ביתם בניו יורק. הכנתי להם את הפסל בבית היציקה המיוחד בבית ינאי, ושם הייתה ההשקה שלו. השבוע אני אגיע לניו יורק כדי להיות נוכח בהצבה של הפסל".

מעבר לריפוי העצמי שלך, פיתחת שיטה בה אתה מסייע לאנשים. מהי השיטה?

"השיטה הזאת נקראת 'מ-יצר ליצירה'. היא התפתחה תוך כדי הריפוי העצמי והמחקר שעשיתי בעקבותיו. השיטה מלמדת איך אנחנו יכולים לזהות מרחב פנימי לא פתור שנמצא בתוכנו, לראות איזה דברים הוא מכיל, ולתרגם את היצירה הפנימית למרחב החיצוני בעולם. אני מתמחה כיום בתהליך הזה אחרי שליוויתי בו מאות אנשים שעברו אצלי. המפגש האישי איתי הוא קצר, עמוק ובעל ערך. בנוסף אני גם מרצה ומעביר סדנאות לקבוצות, כאשר אלה מלוות פעמים רבות בהתנסות של המשתתפים בפיסול, בכדי להביא את עצמם למקום חדש".

איך מתנהל התהליך הזה במפגשים שאתה עושה?

"אורך הסדנה האישית הממוצע הוא כשעתיים. הסדנה קצרה וממוקדת ועם זאת עמוקה, משמעותית ויעילה מאד. אנו מזהים ביחד מהו המקור היצירתי ממנו מי שהגיע אליי פועל בעולם. המקור הזה הוא הנווט העיקרי לפעולות רבות בהן אנו נוקטים באופן לא מודע, המביאות עלינו תחושות של קורבנות על תוצריה הרבים. מטרת התהליך היא לזהות את המקור הלא פתור אצלנו ולשחרר אותו מאתנו, דרך תהליך היצירה, ובכך ליצור מרחב פנוי להכיל את השינוי שבו אנו כל כך מעוניינים".

תהליך היצירה שלך הוא ייחודי וחשוף. איך אתה חושף ומשתף אותו לאנשים – מעבר לדרכים המקובלות?

"ראשית, הסטודיו בו אני פועל מצוי בקומת הרחוב. כך שכל אחד יכול להיכנס אליו, להתעניין, לצפות ולשאול אותי שאלות. גם בתהליך היציקה שאותו עשיתי בבית ינאי עם הפסל המדובר, הייתי חשוף ואנשים יכלו לחזות בתהליך. אני חושב שהתקשורת בין אמן לאנשים היא משהו מעניין ומיוחד ולכן אני מנסה להנגיש את תהליך היצירה למתעניינים".

לינקים לאתר של דן רייזנר: www.danreisner.com, y2y.me

צילום אבישי רייזנר

העלו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *